התמזל מזלנו והגרסה המלאה והמורחבת של ״להרוג את ביל״ הגיעה לקולנועים בארצנו. מדובר בשילוב של שני החלקים ששוחררו בעבר לכדי סרט אחד ארוך, עם מספר תוספות קטנות ושינויים מזעריים. סרטי ״להרוג את ביל״ ידועים כהישג עצום בקולנוע המודרני, והגרסה המשולבת שעולה לאקרנים לראשונה רק עכשיו, כ־20 שנים מאוחר יותר, מצליחה להתעלות אפילו על הצורה המקורית. נכון, מדובר בסרט ארוך, אך כשאתה יושב בכיסא הקולנוע ומבין שנותרו לך עוד שלוש שעות וחצי מהיצירה הזו, ושאתה לא רוצה שאף דקה מהן תיגמר, אתה מבין שיש פה משהו מיוחד באמת.
פרט מעניין הוא שהסיפור הזה לא תוכנן מההתחלה כשני סרטים נפרדים. קוונטין טרנטינו כתב, צילם ותכנן את הסיפור כאפוס נקמה אחד ארוך (מאוד) שמורכב משני חלקים בעלי אופי שונה — חצי ראשון יותר אקשני ואנרגטי, וחצי שני הרבה יותר איטי, דרמטי ומבוסס דיאלוגים (סגנון טרנטינו קלאסי). רק בשלב העריכה, כשהתברר שהגרסה המלאה חוצה את גבול ה־4 שעות, כדי להימנע מקיצוצים משמעותיים בחומר, הוחלט יחד עם האולפן וההפקה לפצל את הסרט לשני ״כרכים״.
ייאמר לזכותו של טרנטינו שגם בתור שני סרטים נפרדים, כמו שכולנו הכרנו עד עכשיו, זה עובד בצורה מדהימה — בייחוד בזכות האופי השונה של שני חצאי הסיפור. עם זאת, טרנטינו תמיד החשיב את ״קיל ביל״ כסרט בודד בפילמוגרפיה שלו, ועכשיו סוף סוף אנו זוכים לראות את החזון המקורי שלו, אפוס קולנועי עצום ויחיד במינו.
האם זה עובד? כן. מאוד.
ככל הנראה מדובר בסרט הכי ארוך שאי פעם צפיתי בו. אך אני לא אומר זאת בקלות דעת — מדובר באחת מהיצירות הקולנועיות הטובות ביותר שיצא לי לחזות בהן. בתור חובב של הסרטים המקוריים כבר מגיל צעיר, שמחתי שיש לי את הזכות לצפות בהם בפעם הראשונה על המסך הגדול, אך מעבר לכך, לצפות בסיפור כיצירה אחת גדולה, כמו שטרנטינו התכוון, זו חוויה אחרת לגמרי. השילוב הזה של שני הסרטים ליצירה אחת בעצם מספק הכול מהכול; יש דיאלוגים משובחים סטייל טרנטינו, אקשן מסוגנן ועוצר נשימה, הרבה אלימות אובר־דה־טופ והרבה רגעים אינטימיים של סיפור שנושם בטבעיות וחוקר לעומק את הדמויות, כך שכל ה־Pay Offs לאורכו מרגישים מורווחים לחלוטין.
בפן הוויזואלי — הסרט מושלם. מבחינת תסריט — הסרט מושלם גם כן. מבחינה מוזיקלית — מושלם. שילוב של השירים הכה אייקוניים, לא מעט נעימות מקסימות שאולות מעבודות ישנות של אניו מוריקונה ואפילו ממש קצת מוזיקה מקורית של ה־RZA. לא נשכח כמובן את הקאסט העמוס לעייפה בשחקנים מוכשרים, שבראשם אומה ת׳ורמן שמובילה את הסרט בגאון, באחד מהתפקידים האייקוניים ביותר בקולנוע המודרני.
רבות נאמר על כמה שהסרט הזה שואל (חלק משתמשים אפילו במונח ״גונב״) כל מיני רעיונות, בעיקר ויזואליים, מסרטים ישנים. מה שמצחיק זה שטרנטינו מעולם לא ניסה להסתיר את העובדה שסרטיו, ובמיוחד ״קיל ביל״, מושפעים עמוקות מיצירות של אמנים אחרים. להפך — לאורך השנים הוא אמר בגלוי שהוא “גונב מכל סרט שאי פעם נעשה״, וציטט לא פעם את האמרה ש״אמנים גדולים באמת גונבים״. מבחינתו זו לא הודאה בגניבת קניין רוחני אלא שיטה אמנותית בפני עצמה: לקחת אלמנטים מז׳אנרים שונים שהוא אוהב, ולערבב אותם לכדי הומאז׳ מודע לקולנוע שגדל עליו, מעין מכתב אהבה קולנועי ולא העתקה חסרת מקוריות — ובאופן אישי אני די מעריך את זה.
הסרט נולד מעל הכול מתוך האהבה העצומה של טרנטינו לקולנוע ז׳אנר של שנות ה־60 וה־70, וכאמור מהווה סוג של קולאז׳ השפעות שטרנטינו ספג לאורך שנים של צפייה אדוקה — הסרטים שהפכו אותו לקולנוען הגדול שהוא היום. הוא משלב השראות בולטות מסרטי סמוראים וסרטי קונג־פו קלאסיים, סיקוונסים שלמים של אנימציה יפנית, ספקטקל הוליוודי, מוזיקת מערבונים איטלקית, כוריאוגרפיות קרב מוקצנות, ואפילו מבנה אפיזודי לסיפור שכבר לא נוכח הרבה בקולנוע כיום. באופן זה הסרטים פחות מנסים להיות “מקוריים״ במשמעות הישירה של המילה, ויותר קרנבל מודע לעצמו של מסורות קולנועיות מסגנונות מגוונים, שמצליח בו בזמן לכבד אותן וגם להחיות אותן עבור קהל שאולי לא היה נחשף להן אחרת — ומעל הכול ליצור פסיפס ייחודי עם הטאץ׳ הכה ייחודי לטרנטינו.
עכשיו נדבר על מה שחשוב באמת — כן, בהקרנות בארץ יש הפסקה באמצע. אז אין לכם מה לדאוג לגבי לפספס קטעים ביציאה הבלתי נמנעת לשירותים במהלך ה־4.5 שעות של הסרט. למרות שהסרט מאוד ארוך, הוא עובר בלי ששמים לב ובהנאה צרופה, ואני לא חושב שיש סצנה אחת אפילו שהייתי מחסיר ממנו. מדובר בצורה האולטימטיבית לצפות בסיפור הזה, וללא ספק באחת מהחוויות המהנות ביותר שאי פעם היו לי בקולנוע. האורך ללא ספק עלול להרתיע לא מעט צופים, במיוחד עם החלוקה של הסרט ל״פרקים״ די שונים זה מזה באופי ובסגנון, שאולי ירגישו קצת מפוזרים לאנשים מסוימים — אבל ללא ספק כדאי לתת לזה צ׳אנס, ואם כבר אז על המסך הגדול.
בין אם הספקתם לחרוש את הסרטים המקוריים כבר מאה פעם מאז שיצאו או שכלל לא יצא לכם לצפות בהם עד היום, אל תפספסו את האירוע הקולנועי המדהים הזה. כן, מדובר בסרט מאוד ארוך, אבל כנראה בין הדברים הטובים ביותר שתצפו בהם על המסך הגדול אי פעם. טרנטינו רקח פה סיפור מדהים והביא אותו לחיים בצורה שרק הוא יכול, ובגרסה המשולבת והמלאה הזו החזון המלא שלו בא לידי ביטוי בצורה האופטימלית לכדי חוויית צפייה בלתי נשכחת.
