לאחר רצח מרטין לות'ר קינג ג'וניור, החליטה ג'יין אליוט, מחנכת לבנה מאיווה, להעביר לתלמידי כיתה ג' שלה שיעור על גזענות ואפליה. במסגרת ניסוי חברתי נועז שפיתחה, היא חילקה את תלמידי הכיתה לשתי קבוצות על פי צבע עיניהם, והעניקה לקבוצה אחת זכויות ויחס מועדף על פני האחרת. הניסוי הותיר רושם עמוק על הילדים וזכה להצלחה חינוכית משמעותית, אך במקביל עורר סערה תקשורתית וציבורית רחבת היקף. מאז אותו אירוע מכונן, אליוט הקדישה את חייה למאבק בגזענות. לצד ההכרה וההשפעה הרבה שצברה לאורך השנים, היא גם ספגה ביקורת חריפה וצברה מתנגדים רבים. כיום, לאחר שזכתה לחשיפה מחודשת במדיה הדיגיטלית, היא ממשיכה להיאבק בבורות ובשנאה, ובו בזמן מתבוננת במחירים האישיים והמשפחתיים ששילמה לאורך הדרך למען שליחותה.
זמני הקרנות:
יום שבת 30/5 בשעה 12:30
יום ב׳ 1/6 בשעה 10:30
יום ה׳ 4/6 בשעה 18:00
"בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו". מן החשכה ברא אלוהים את האדם כדי שרוחו לא תרחף בודדה בזמן האינסופי, והאדם ברא את סרטי האימה. סרטו החדש של סרג'יו אוקסמן מתואר כסרט דוקומנטרי המתעד את שהייתו ושהיית בנו בבית מלון רדוף רוחות, המזכיר את המלון ב"הניצוץ", אך יש בו הרבה מעבר לרפרור גימיקי. בין מסע ההתבגרות של בנו, ראיונות עם אנשי הצוות במלון וקטעים ארכיוניים על הרוצח הסדרתי הידוע ביותר בפורטוגל, דיאגו אלבס, אוקסמן אורג את קווי העלילה הללו לאריג מופתי. בנוסף ל"הניצוץ", אוקסמן מזכיר סרטים כמו "פולטרגייסט" ו"מגרש השדים" ומבקש מהקהל לחשוב מה בדיוק מפחיד אותנו בהם. האם אלו הרציחות? הרשע? השדים?
התשובה מתחבאת בדיאלוג מקסים ומרגש שבו בנו של אוקסמן משתף כי אינו מפחד מרוחות רפאים, ומנהל בית המלון עונה לו שכאשר יתבגר הוא יתחיל לפחד. האימה האמיתית שמאחורי רוחות הרפאים היא החרדה הטבעית של האדם מפני פרידה ממשפחתו, מהעולם — מפני מוות ושכחה.
בנוסף להקשר המשפחתי, אוקסמן, שבסרטיו מתגאה במורשתו ובשורשיו, מזכיר לנו כי רוחות רפאים אינן מפלצות — אלו היו פעם בני אדם שאנשים מתגעגעים אליהם בלכתם. ההתעסקות בזמן ובריק האינסופי יוצרת סרט עמוק וחושפני שיורד לעומק נשמת הצופה, ולא רק מדדה על פני השטח של אסתטיקת האימה. האדם אינו נצחי, ולכן, כל עוד השעון שלכם עדיין מתקתק, תנצלו את הזמן כראוי ולכו לצפות בסרט הזה בפסטיבל דוקאביב הקרוב.
נ.ב: תנצלו את הזמן בצורה הנכונה ואמרו לאנשים שאתם אוהבים שאתם אוהבים אותם, כל עוד אתם יכולים.
זמני הקרנות:
יום שבת 30/5 בשעה 21:00
יום ב׳ 1/6 בשעה 15:00
הסרט יעלה בקרוב בערוץ הוט 8.
זהו אחד מסרטי הדוקו הטובים שראיתי בשנים האחרונות. הסרט מדלג באלגנטיות בין סיפורה המשפחתי של הבמאי אלכסנדר רודיניסקי: ממלחמת העולם השנייה, דרך אסון צ'רנוביל ועד מלחמת רוסיה-אוקראינה של ימינו. אלכסנדר מהרהר גם בקריירת הבימוי שלו ובתחום הדוקו שבו הוא עוסק שנים רבות. הוא מצליח לשנע את הנרטיב והדוגמאות המרתקות לאורך הסרט, דרך ההשוואה שהוא עורך בין הדיכוי הסובייטי של פעם לדיכוי הרוסי של היום. לשם הבהירות, האווירה היא סובייטית מאוד, והסרט בהחלט לוקח את הזמן שלו: באורך של כשעתיים, הוא אחד הסרטים הארוכים יותר בתוכנייה, אז הגיעו לכך מוכנים.
זמני הקרנות:
יום א׳ 31/5 בשעה 12:30 – כולל שיח יוצרים
יום ב׳ 1/6 בשעה 19:00 – כולל שיח יוצרים
"הולופיקשן" במשפט: אף אירוע היסטורי אחר לא עורר השראה לכמות כה רבה של סרטים עלילתיים כמו מלחמת העולם השנייה והשואה. כידוע לנו, ששה מיליון יהודים נספו בשואה — מספר בלתי נתפס, ועדיין, הוא מתייחס רק לקבוצה אחת שניסו לכלותה. מספר זה אינו כולל את קהילת הלהט"ב, אנשים עם מוגבלויות, בני הרומא, אסירים פוליטיים ועוד. האדם המודרני שאינו חווה זאת על בשרו לעולם לא יצליח לדמיין את הזוועות הללו. הקולנוע כפוף לחוקי צנזורה, ולכן לעולם לא יוכל לשקף לנו את האמת המוחלטת כפי שהייתה, אלא רק תפיסה ספציפית של המציאות.
לאחר משפטי הפתיחה הללו אנו עוברים לסרט השזור בצורה מופלאה ממאגר של סרטי שואה עלילתיים. כל שוט נלקח מסרט אחר ועומד בפני עצמו, אך יחדיו, בעזרת עבודת עריכה נהדרת, הם מספרים את סיפור התפתחות השואה — מעליית הנאצים לשלטון ועד הפתרון הסופי.
דרך שזירת השוטים, קוסקובסקי יוצר סרט חדש — מזעזע מטבעו בשל הנושא שבו הוא עוסק, אך נטול "אלימות" במובן הגרפי. באופן מודע הוא מצנזר את הסרטים שבחר בהם, ואפילו את עצמו, כדי להזכיר לצופה שהמציאות מתעלה על כל דמיון. בסרטי שואה אנחנו רגילים לראות אנשים רזים, גופות, מחלות, דם, אפר — אך דימויים קולנועיים אלה הם עדיין בגדר דימוי. למרות היותם אלימים, הם אינם אלימים כלל.
בנוסף, כתוביות הסיום נמשכות כ-20 דקות. הצפייה הדוממת בשמות המופיעים על מסך שחור עושה עבודה מצוינת בלהזכיר, לפחות לקהל הישראלי, כיצד מרגיש לעמוד ביום הזיכרון. שמות על גבי שמות, ומרגיש מייגע, מרגיש כאילו לעולם לא יגמר — אך גם זה אינו משתווה כלל למציאות המזעזעת שבה, אם נקדיש דקה לכל אחד מששת מיליון שמות קורבנות השואה, נצטרך לעמוד דום אחת עשרה שנים.
בתקופה שבה האנטישמיות עולה ויהודים נרדפים בכל רחבי העולם, הסרט הזה מזכיר לנו שהאדם המודרני באמת אינו זוכר דבר — וגם אינו מסוגל. חוקי הצנזורה מתכנתים מחדש את הזיכרון האנושי, ואדם שאינו יודע את עברו הוא אדם מחוסר עתיד.
זמני הקרנות:
יום ה' 28/5 בשעה 18:00 – כולל שיחה עם הבמאי
יום א' 31/5 בשעה 10:00 – ללא עלות בהרשמה מראש
יש האומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. בדוקו זה, הלוקח אותנו לתוך עולמו של גיל ג'יבלי, מאייר קלסתרונים, היגד זה זוכה לייצוג קונקרטי וסוחף. תוך כדי חשיפה לעבודתו של גיל באיורים, הסרט בונה גם מעין קלסתרון של גיל עצמו. בכך הסרט נע בין עולמות: דרך האנשים שגיל משחזר עבורם זכרונות לעיתים כואבים, אנחנו מקבלים הצצה אל תוך עברו — החל מסיפורים על הוריו וילדותו ועוד. גם אישיותו של גיל זוכה לתיעוד שבפני עצמו מנוגד לשיטת עבודתו: במקום להיות מאייר הקלסתרון החוקר — הוא בעצמו נחקר.
בתוך שבעים דקות, "תווי פנים" מצליח לתעד עולם ומלואו, לתפוס רגעים יוצאי דופן ומרגשים בחייהם של מגוון אנשים, ולהיות דוקו יוצא מן הכלל. אין רגע דל. מי שיבחרו לצפות בסרט עשויים להתרגש ולהיסחף אל תוך עולם אנושי של שמחה ואבל — וכל זה בליווי פסקול ג'אז מבריק, בהתאם לכובע השני של גיל ככתב טור הג'אז של עיתון גלובס. וראוי גם לציין את האנימציה הנפלאה המשובצת לאורך הסרט, המשיבה חיים נוספים לסיפוריהם של האנשים המופיעים בו. אל תפספסו.
זמני הקרנות:
יום ב' 1/6 בשעה 19:15 – בכורה בנוכחות היוצרים
יום ג' 2/6 בשעה 19:00 – הקרנה מונגשת
יום ה' 4/6 בשעה 10:00 – כולל שיח יוצרים
יום שבת 6/6 בשעה 12:00
דוקו זה מתעד כמה שנים בחייהם של דיירי הוסטל בז'בוטינסקי, תל אביב, הנועד למבוגרים על הרצף האוטיסטי. המילה "תקווה" היא חלק גדול ממטרת הסרט וזהותו, הוא משדר שלמרות כל הקשיים שדיירי ההוסטל חווים, המשקפים את קשיי המדינה בשנים האחרונות, הם עדיין מוצאים מקורות לשמחה, הנאה וחיים מלאים. "אם הם יכולים, גם אתם יכולים, יהיה טוב." מדובר במסר תמים וחביב, לפחות לכאורה. בפועל, מדובר ביצירה לא נעימה לצפייה.
הדוקו מתפקד בחלקו כתעמולה. דיירי ההוסטל גאים במדינה ובצבא שלהם, ולא חסרים רגעים שבהם אחת מהן קוראת לטראמפ "הסגן של אלוהים" ואומרת על אויבי המדינה שהם צריכים "למות עם הג'חנונים שלהם". אין כאן ייצוג ביקורתי, בין השאר מכיוון שהסרט עצמו נראה כמי שמזדהה עם אותה אידיאולוגיה.
הסיבה השנייה היא שהצגת אדם על הרצף כבעל מגרעות המסוגל לרע מקנה לו סוכנות ומציגו כיותר ממושא למבט של נוירוטיפיקלים — וזה מנוגד לאתוס של היצירה הזו. דיירי ההוסטל מוצגים תמיד דרך עיני המדריכים שאינם על הרצף, אשר אינם מעניקים להם עצמאות לנהל את כספם או לטייל לבדם. העובדה שאינם יכולים לצאת ללא אישור מוצגת כמובנת מאליה — ועבור הדיירים עצמם, כמו התמיכה העיוורת בצבא, היא אכן מובנת מאליה. כמעט ואין רקע על חייהם לפני ההוסטל, כאילו הם בלתי נפרדים ממנו כישויות עצמאיות. בהוסטל ז'בוטינסקי הם משמשים לשקף את ערכי מנהלי המקום, הבמאית והמדינה — לא את ערכיהם שלהם.
זמני הקרנות:
יום ו׳ 29/5 בשעה 14:45
יום ב׳ 1/6 בשעה 13:00
יום שבת 6/6 בשעה 17:00
אתחיל ואומר שמדובר באחד מסרטי הדוקו הטובים שראיתי בשנים האחרונות. הסרט מדלג באלגנטיות בין סיפורה המשפחתי של הבמאי אלכסנדר רודיניסקי — ממלחמת העולם השנייה, דרך אסון צ'רנוביל ועד מלחמת רוסיה-אוקראינה של ימינו. אלכסנדר מהרהר גם בקריירת הבימוי שלו ובתחום הדוקו שבו הוא עוסק שנים רבות. הוא מצליח לשנע את הנרטיב והדוגמאות המרתקות לאורך הסרט, דרך ההשוואה שהוא עורך בין הדיכוי הסובייטי של פעם לדיכוי הרוסי של היום. לשם הבהירות, האווירה היא סובייטית מאוד, והסרט בהחלט לוקח את הזמן שלו: באורך של כשעתיים, הוא אחד הסרטים הארוכים יותר בתוכנייה, אז הגיעו לכך מוכנים.
זמני הקרנות:
יום ו׳ 29/5 בשעה 18:30
יום ב׳ 1/6 בשעה 14:00
בסרטה הקודם של שרה דוסה, "אש האהבה" (שהייתה מועמדת עליו לאוסקר), הבמאית חקרה את מושג האהבה דרך זוג חוקרי הר געש, תוך שימוש בצילומים ארכיוניים בלבד — שכן הזוג נספה במהלך עבודתו. כאן היא שיתפה פעולה עם הסופר האיסלנדי למדע בדיוני אנדרי סנייר מגנאסון, כדי לתעד את מותו הראשון של קרחון באיסלנד. מנקודה זו, מחליט אנדרי ליצור יחד עם דוסה מה שהוא מכנה "קפסולת זיכרון" — מיזם השוזר קטעי ארכיון שהחל לצלם מאז התמודדותו הראשונה עם מוות (מות סבו), עם מחשבות על אובדן הקרחון שחשב שישאר הרבה יותר זמן ממנו.
דוסה ומגנאסון לוקחים אותנו למסע כמעט פיוטי, המשלב את רעיון הזיכרונות השמורים בתוך קרחון עם הזיכרון השמור בתוך מצלמה. מגנאסון מספר סיפור בין-דורי עמוס באהבה, שיכול להצחיק ולרגש בו-זמנית, תוך שהוא טועה בעיניים פקוחות אל תוך העתיד — ושואל את עצמו: מה הוא הולך להשאיר לדור הבא? והקרחון מכריז שאין שום ערובה שאכן יצליח להישאר. הסרט יוקרן בהמשך בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.
זמני הקרנות:
יום ה׳ 28/5 בשעה 21:00
יום שבת 30/5 בשעה 17:15
במציאות שבה לא חסרות סדרות בדיוניות על אנשים קטנים המתמודדים נגד נבלים עוצמתיים (כמו "הבנים" שהסתיימה לעת עתה), דוקו זה מציע התבוננות לתוך ההתנגדות למשטר הבלארוסי — מדינה דיקטטורית עם אותו נשיא מאז 1994. "לא נועדה לפוליטיקה" עושה זאת דרך סיפורן של ארבע נשים שונות, ומציג את אנושיותן ואומצן. הראשונה היא ווליה, צעירה שברחה לאסטוניה במטרה ללמוד קולנוע. שלושת הנשים האחרות הן בנות זוגם של פוליטיקאים מהאופוזיציה שנכלאו לקראת הבחירות שהתקיימו ב-2020 — אותן בחירות המשמשות כנקודת הפתיחה של הדוקו.
זהו דוקו מעורר השראה במובן שהוא מראה את עוצמתן של הנשים הללו, אך מורכב לצפייה מתוך הידיעה שמאבקן נמשך עד היום. מעבר לכך, העשייה הקולנועית אינה סוחפת במיוחד — אורך הסרט מנופח, ולעיתים הוא מאבד עניין. נוסף על כך, יש מחסור קשה בתוכן ויזואלי שתופס את העין, והסתמכות רבה על ראשים מדברים ושיחות זום. אך הסרט בכל זאת מומלץ למי שרוצה ללמוד על האקלים הפוליטי של בלארוס דרך מאבק שניתן להזדהות איתו בקלות.
זמני הקרנות:
יום ו׳ 29/5 בשעה 10:15
יום שבת 30/5 בשעה 14:45
בתור בחורה צעירה וחולת אנדומיטריוזיס, ידעתי שעליי לסקר את "תעלומת גיל המעבר" מתוך חובה ומוסריות אישיות. הסרט עוסק בהפסקת הווסת ובתחילת גיל המעבר, ועמדתו המרכזית היא שלא מדברים על כך כלל. החברה מייצרת מציאות שבה הפסקת וסת היא דבר שצריך להסתיר ולהתבייש בו, אך מדובר בתהליך טבעי, ולכן, חובה לדבר עליו.
הסרט מורכב משזירה מופלאה של ראיונות עם נשים בתחילת גיל המעבר, המספרות כיצד הרגישו כאשר רמות האסטרוגן בגופן התחילו לצנוח, ולבסוף כאשר הווסת שלהן הופסקה. הן מתארות גלי חום קשים, שיער מאפיר, ואף דחפים אלימים ודיכאון אובדני. את התופעות הללו אני מכירה מעצמי, שכן אני מטופלת בגלולות ללא אסטרוגן באופן קבוע. ההבדל הוא שאין לי משפחה, אני אדם עצמאי הפועל לפי גחמות, אך אמהות אינן יכולות, או יותר נכון, אינן רשאיות להתנהג כך. המחשבה שאמא שלי סובלת בשקט הכאיבה לי עמוקות. אני יכולה לבקש ממנה עזרה, אבל היא לא תבקש עזרה ממני.
בנוסף לעדויות החיות מהנשים, נעשה שימוש מרשים בקטעי ארכיון של חולות "היסטריה". לדעתי, יש להבהיר במפורש: חוסר הידע ברפואת נשים כיום נובע ישירות מהזנחה של אלפי שנים. כפי שנאמר בסרט: "המדע שם אדם על הירח, אך אינו יודע דבר על הפסקת וסת". אין זה חוסר יכולת של המדע, אלא חוסר רצון של גברים לבנים לאורך ההיסטוריה ללמוד על האנטומיה הנשית. גם כחולת אנדומיטריוזיס, אני יכולה להסכים עם זה: יש יותר מחקרים על קרחת גברים מאשר על אנדומיטריוזיס — כיצד לטפל בו ולמנוע התדרדרות של איברים פנימיים. אם לא נשתגע בגלל הרחם, אין ספק שבזכות החברה נאבד את שפיותנו.
לדעתי, מדובר בסרט חובה. הוא אמנם נוצר על ידי אישה ועוקב אחר חייהן של נשים, אך חייב לצרף גברים למאבק שלנו. כל אחד יצא מרחם של אישה, ומכאן שלכולנו, גברים ונשים כאחד, יש חובות כלפי הנשים שבחיינו. חובה על הבנות להמשיך לדבר ולהשמיע קול, וחובה על הבנים לעזור לנו.
זמני הקרנה:
יום ה׳ 28/5 בשעה 18:30
יום ג׳ 2/6 בשעה 12:30
כשאנחנו צוללים יותר ויותר אל תוך עידן הטכנולוגיה, חשוב לדעת כיצד הכל התחיל. הוא מספר על מולי ראסל, נערה בת 17 שנראית רגילה לחלוטין, עד שבערב אחד החליטה לשים קץ לחייה. הוא ממשיך משם ומראה את ההשפעה שהייתה לרשתות חברתיות על מולי. הסרט מעמיק בנושא ונכנס לפילוסופיה של אותן חברות, ובמקביל משחזר את הטביעה הדיגיטלית של מולי כדי להמחיש את הסביבה הרעילה שהנוער שרוי בה, סביבה שיוצרות חברות ענק שאינן רואות בו דבר מלבד מקור לאיסוף נתונים. הסרט נשען בעיקר על ראיונות, עם הקרובים של מולי, וגם עם אנשים שעבדו בחברות גדולות כמו פייסבוק וגוגל. לצד אלו ישנה דמות מספר המייצגת את קולן של חברות הטכנולוגיה, וכן שחזור של ההליך המשפטי בתביעה שהגיש אביה של מולי נגד אותן חברות. עד כמה שמרשים ואפילו עוצמתי לראות כמה קווי עלילה שהסרט מצליח להחזיק באוויר בו-זמנית, לקראת הסוף מורגש חוסר חיבור רגשי לחלק מהם.
זמני הקרנות:
יום א׳ 31/5 בשעה 17:45 – כולל פאנל
יום ג׳ 2/6 בשעה 10:45
