סדרת הדגל של אמזון הגיעה לסיומה, וכמו כל סדרה שמגיעה לסיומה — היא השאירה בנו הרבה שאלות, אולי אפילו יותר מדי. אך השאלה החשובה ביותר היא: איזה מין פינאלה זה? האם הוא נמצא בקבוצה של סיומים טובים כמו "שוברי שורות" ו"אווטאר: כיבוש האוויר האחרון", או של המאכזבים כמו "משחקי הכס" ו"דברים מוזרים"? התשובה הרבה יותר מורכבת ממה שנראה לעין: מצד אחד, העונה הכילה כמה מהרגעים הכיפיים והמספקים ביותר בסדרה, וההומור והמסר הסאטירי פגעו בול יותר מאי פעם. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא באמת ניתן סוף לכל קווי העלילה והנושאים שהסדרה באה לטפל בהם — והכדור הועבר לסדרות ההמשך, ואולי אף לעונות חדשות. זה מעצבן במיוחד כשמדובר בסדרה שכל יסודותיה בנויים על לגלג על יקומים המשכיים כמו מארוול ודיסי.
נכון ש"הבנים" מזמן לא רק צוחקת על תרבות גיבורי העל, אלא השתלבה עם סאטירה פוליטית לכל דבר ועניין. אפשר יותר ויותר להפריד בין השתיים — אם אתם לא מאמינים, אתם מוזמנים לראות את העונה השנייה של "דרדוויל נולד מחדש", או להאזין לביקורת פוליטית מכל כיוון על סרטי גיבורי העל בשנים האחרונות, ולהבין שהביקורת הפוליטית כבר לא שמורה בידי היוצרים בלבד. אפשר, אם כן, להבין את הבחירה של יוצר הסדרה אריק קריפקי לכוון אותה יותר אל הצד הפוליטי. בניגוד לעונות הקודמות, העונה הזאת פחות פועלת כגוף מבקר על אמריקה ועל הפוליטיקה של היום, אלא על מה שהיא עשויה להיות אם תמשיך בדרכה. כך שכל הדמיון שלה למציאות הופך את העלילה להרבה יותר מצחיקה — ובמקביל, לסופר מפחידה. הסאטירה עצמה פוגעת יותר מתמיד, אך קשה להגיד אותו הדבר על העלילה. היא לא גרועה — פשוט לא עשויה עד הסוף.
בעונה הזאת יש שני קווי עלילה מרכזיים: הבנים מנסים להרוג את הומלנדר אחת ולתמיד באמצעות וירוס ההורג רק גיבורי על, והומלנדר שוב חש איום על מעמדו — אך גם מגיע לגילוי חדש על עצמו. קו העלילה של הומלנדר הוא כמעט מושלם: מלבד כמה דמויות בודדות, כל תתי-העלילות מסופרות היטב ומקבלות סיום מספק. יש כאן הסתכלות עמוקה על המבנה הפנימי של דיקטטורה, ועל מה שאנשים מוכנים לעשות זה לזה, ולעצמם, כדי להתקרב לשליט. לכך מצטרפת הדמות החדשה "הו פאדר" בגילום הכריזמטי של דויד דיגס, שמוסיפה לסדרה רוח שלא הייתה בה עד כה, בצירוף ביקורת חדה נוספת על ההשתלבות בין דת ופוליטיקה.
מנגד, העלילה של בוצ'ר והבנים היא ללא ספק החלק החלש ביותר בעונה. המטרה החד-משמעית של הקבוצה מורידה מהמתח הפנימי בין חבריה, והקונפליקטים מרגישים רדודים יחסית לעונות הקודמות. עם זאת, הדינמיקה בין הדמויות כן משתנה, וכולן מקבלות מספיק זמן מסך כדי לנצל את הקשרים ביניהן. הכימיה בין קימיקו לפרנצ'י כזוג מרגשת ומשכנעת, השינוי האתי של אנני ומ.מ מעניין, והדיאלוג המתמשך בין בוצ'ר ויואי, כשטן ומלאך, מוסיף שכבה נוספת, גם אם לא ממש חדש. הדבר המאכזב ביותר הוא הפיתוח המזורז של דמויות מסוימות, שעוברות שינוי אופי מהיר מדי ומגיעות לסיומים לא ממש מספקים — למעט קימיקו ופרנצ'י, שהטיפול בהם היה מצוין.
מבחינה טכנית, הקרבות מעולם לא היו נקודת החוזק של הסדרה, אבל מה שתמיד עבד זה קטעי ה"וואט דה פאק", ובעונה הזאת הם מעולים: האלימות המוגזמת, הופעות האורח האבסורדיות, וכל מה שסולג'ר בוי אומר. העונה הצליחה לזעזע ולהזיז מהכיסא — דבר חשוב בסדרה כזאת. כולל כמה הריגות של דמויות ראשיות, שתמיד חסרו לסדרה. אפשר לטעון שזה מרגיש מעט מדי ומאוחר מדי — אבל אולי גם לא.
לסיכום: אי אפשר לומר שקיבלנו פינאלה מצוינת — היא לא הספיקה לפתח ולסגור את כל הדמויות והעלילות. אבל היא טמונה בתוך עונה ממש מעולה של "הבנים". קיבלנו זווית חדשה ומעניינת על הדמויות, ביקורת עקבית וחריפה על מצב העולם, וסגירה טובה לדמויות ה"מרכזיות יותר". שאר הדמויות יצטרכו לחכות להופעה מתקנת בסדרות ההמשך.
