אם יש ביטוי שחוק יותר מ”על קצה המושב” (Edge of your seat) בביקורות על סרטים מותחים, קשה לי לחשוב עליו כרגע. אבל במקרה של “משמרת מאוחרת”, סרטה של פטרה וולפה והנציג השוויצרי לאוסקר, הקלישאה הזאת מרוויחה ביושר את זכות הקיום שלה. זה סרט שמעניק חוויית צפייה מזוקקת של מתח טהור, מורט עצבים ואפקטיבי להחריד. זו דרמה בדופק גבוה, ובתוכה אמירה אקטואלית וחשובה, הרבה מעבר לשווייץ.
אין רגע דל במשמרת של פלוריה לינד (לאוני בנש), אחות בבית חולים. כנראה שגם בימים כתיקונם דברים לא בדיוק מתנהלים על מי מנוחות. אבל באותו ערב המחלקה כמעט מלאה, וכוח האדם דל במיוחד: רק היא, אחות נוספת וסטודנטית לסיעוד, וכל דבר שיכול להשתבש משתבש. לפעמים גם פעמיים. היא מתרוצצת בין חדרים, נותנת משכך כאבים למטופל אחד, מסיעה את השני לחדר הניתוח, ומתחמקת מהשלישי שכן הרופא טרם ביקר אותו. בין לבין מתרחשים משברים רפואיים, רגשיים, אנושיים. זו משמרת קשה מנשוא, כזו שגובה ממנה מחיר הולך ומצטבר משום שהיא כל כך ברוטלית.
השוטים הארוכים, הפסקול המכני ולעיתים המונוטוני, מרחקי הצילום החונקים, צלילי המוניטורים והצפצופים, והאופן שבו המצלמה נצמדת לפלוריה באופן כמעט תיעודי, הופכים את “משמרת מאוחרת” לחוויית צפייה טוטאלית, אינטנסיבית ואימרסיבית. וולפה הופכת את כל המרכיבים האלה לפואטיקה של לחץ: כל צפצוף, מבט ותנועה במסדרון מוסיפים עוד שכבת מועקה. הכול מדויק, מהודק, מתוקתק. המתח גובר בהדרגה. ואז הוא גובר עוד קצת. ואז עוד. עד שאכן, מצאתי את עצמי על קצה המושב יותר מפעם אחת.
האחות, שלא זוכה ליחס מכבד מכל המטופלים, בלשון המעטה, נראית לכאורה חסרת ביוגרפיה כמעט, וזה חלק מהעניין. אפשר להבין מי היא רק דרך האופן שבו היא מתמודדת עם דברים, דרך הבעות פניה המיוסרות והמודאגות, דרך רגעים קטנים של חמלה ושל מחויבות כמעט עיקשת לאנושיות, וגם דרך האופן שבו היא לא שוכחת לחטא את ידיה במקצועיות טבעית. רגעי ההפוגה המעטים שפלוריה זוכה להם, בתוך ים המשברים והדרישות, בולטים פתאום ככתם צבע על ציור בשחור ולבן. לאוני בנש נושאת את כל זה בצורה פנומנלית: כל ניואנס יושב במקומו, וכל תנועה קטנה מצליחה לחשוף עוד סדק בעמידות של פלוריה.
דווקא המחסור הזה בביוגרפיה של הגיבורה הופך אותה לדמות חזקה יותר. היא כמעט אינה קיימת מחוץ לתפקיד, וזה בדיוק לב העניין. בעיני המערכת היא אחות לפני שהיא אדם: מי שאמורה לזכור, להרגיע, לספוג, לנחם, להסביר, להזיז, להקשיב, לתקן טעויות של אחרים ולהישאר סבלנית גם כשהיא עצמה כבר בקצה. “משמרת מאוחרת” מבין עד כמה המקצוע הזה נשען על עבודה קשה כמו שהיא שקופה.
זו אינה רק עבודה רפואית. זוהי עבודה רגשית, מוסרית ואנושית, שאמורה להתרחש ללא הרף. לא במקרה שמו המקורי של הסרט הוא “Heldin”, כלומר “גיבורה”. פלוריה מצוירת כמעין גיבורת על, וונדר וומן של היומיום. רק בלי תהילה. ובלי תחפושת. ובלי רגע אחד שבו מותר לה להיות פחות ממושלמת.
הדיוק הטכני, הכתיבה הנהדרת והופעתה המיוחדת של בנש לא באים לבדם. בלב היצירה הזו יושבת ביקורת ברורה שאינה מנסה להסתיר את עצמה, על משבר כוח האדם בשוק הסיעוד בשווייץ. ברור כי מדובר במסר על דחיפות הנושא, דרך חוויה אחת. ערב אחד. משמרת אחת כאוטית במיוחד.
כך הדומיננטה התמטית והעבודה הטכנית משתלבות זו בזו. הסרט אינו רק מתאר עומס, אלא מייצר אותו בגוף הצופה: הצפצופים, המסדרונות, הקריאות, ההמתנה, הטעויות והדריכות הבלתי פוסקת מצטברים לכדי חוויה כמעט חונקת. זו סימולציה קולנועית של שחיקה, עומס ואחריות, אבל גם תזכורת פשוטה: לפני שבתי חולים קורסים כמערכות, יש אנשים שקורסים בתוך עצמם. בדממה.
בסופו של דבר, “משמרת מאוחרת” היא דרמת בית חולים אפקטיבית, אבל כוחה האמיתי נמצא במקום אחר: זהו סרט על מקצוע שדורש ממי שעוסקות בו נדיבות עד אין קץ, גם כשהתנאים עצמם כמעט לא מאפשרים אותה. הוא עובד כל כך טוב כי אינו מסביר את הקריסה מבחוץ, אלא דוחק את הצופה אל תוכה: אל העייפות, הדריכות הבלתי פוסקת והתחושה שכל נשימה היא עוד משימה ברשימה שלא נגמרת. זו יצירה שמזכירה כי מאחורי כל מערכת שחוקה עומדים אנשים שעדיין מצופים לחייך, להרגיע, לטפל ולנשום בשביל כולם. ומכאן גם השאלה הפשוטה והמכאיבה שהסרט משאיר אחריו: מי מטפל במי שמחזיקה את כולם?
