לקראת "האודיסאה": כריסטופר נולאן והסיפור שתמיד נועד לספר

הישר אחרי הפרנזי של ״אופנהיימר״ המופתי ב-2023, שזכה ב-7 פרסי אוסקר ונחל הצלחה קופתית חסרת תקדים עבור סרט מסוגו, סר כריסטופר נולאן קיבל סוג של Blank Check מאולפני ״יוניברסל״ וניצל אותו ללכת למחוזות שאף אחד לא ממש הלך אליהם עדיין עם ״האודיסאה״ - עיבוד של ה-סיפור שהיווה תבנית לרוב הספרות האפית המודרנית שבאה אחריו. מדובר באמן מהוקצע בשיא הקריירה שלו, שעכשיו בא להתמודד עם ז׳אנר שטרם התנסה בו, והתכוון לעשות זאת בסקאלה הכי עצומה שאפשר לדמיין. 

כחובב של הז׳אנר, ההכרזה על העיבוד של ״האודיסאה״ כסרטו הבא של סר נולאן באה בשבילי כהפתעה נעימה. בתור מישהו שמאד אהב את הסרט ״טרויה״ מ-2004, שנכתב על ידי דיוויד בניוף, המוכר כאחד מצמד יוצרי ״משחקי הכס״ (הסדרה האהובה עליי), הרגשתי שאין ראוי מנולאן לנסות משהו בסגנון בפעם הראשונה בקריירה שלו. נולאן ביסס את עצמו כמאסטר המודרני של סרטי מדע בדיוני, אבל סרט פנטזיה אפי בסגנון כזה טרם עשה. 

מה שהופך את הפרויקט הזה למשהו שמרגיש פחות כמו משימה גנרית שמטרתה לייצר רווחים לסטודיו ויותר כמו פרויקט תשוקה אישי ושאפתני, הוא העובדה שסר נולאן נושא את הסיפור הזה איתו ברוחו כבר למעלה משני עשורים. הסוס הטרויאני הטובע שפותח את הסרט לא נהגה במקור עבור ״האודיסאה״ שלו, אלא דווקא עבור אותו ״טרויה״ מ-2004, המבוסס על ה״איליאדה״ של הומר המקדימה את סיפור האודיסאה, סרט שנולאן היה בשיחות מוקדמות לביים לפני שהדבר התמסמס. כש״אופנהיימר״ סוף סוף העניק לו את המעמד לבוא בדרישות חסרות תקדים מכל אולפן שיבחר, הוא סוף סוף חזר הביתה אל אותו חזון. כפי שניסח זאת בעצמו:

“זה נמצא בכולנו. וכשאתה מתחיל לפרק את הטקסט ולעבד אותו, אתה מגלה שכל הסרטים האחרים האלה — וכל הסרטים שאני עבדתי עליהם — כולם נובעים מהאודיסאה”

כאשר יצא למסע כתיבת התסריט ובהמשך גם להכנות להפקה, בלב הגישה הייחודית של סר נולאן לסיפור כה על-זמני עומדת הבחנה חשובה: הוא לא מנסה לשחזר היסטוריה באופן מילולי או מדויק לגמרי, אלא מנסה להביא אותה לחיים באופן נאמן לרוח שבה הומר עצמו סיפר את הסיפור, תוך שהוא מביא את הפרשנות האישית שלו והופך כמה פרדיגמות פה ושם. 

הרבה לפני המצאת הקולנוע, הסיפור של ״האודיסאה״ גילם בדיוק את המבנה הסיפורי שיהפוך לימים לסימן ההיכר של סר נולאן. במקום לספר את הסיפור באופן כרונולוגי מנפילת טרויה ועד השיבה המיוחלת לאיתקה, הפואמה מתחילה באדם שבור, המשחזר את מסעו דרך זיכרון ואקספוזיציה רטרוספקטיבית. עבור במאי שהתייחס פעם אחר פעם לקונספט של ״זמן״ ככלי הנרטיבי הדומיננטי ביותר שלו, חומר המקור הזה מרגיש פחות כמו טריטוריה חדשה ויותר כמו שיבה הביתה, חזרה אל המקורות העתיקים של אותו מנגנון שהפך לסימן ההיכר של כל הקריירה שלו.

“ב׳אינטרסטלר׳ אתה שואל, ‘מהי הספקולציה הטובה ביותר לגבי העתיד?’ כשאתה מתבונן בהיסטוריה עתיקה, זה למעשה אותו הדבר בדיוק. ‘מהי הספקולציה הטובה ביותר, ואיך אני יכול להשתמש בה כדי ליצור עולם?’” — סר כריסטופר נולאן

במקום להתייחס ליוון העתיקה המיתולוגית כאל מציאות היסטורית קבועה וידועה שיש לשחזר באופן מדויק, נאמר כי הוא ניגש אליה כפי שמדען ניגש לתחום שאינו ניתן לאובזרבציה — אתה אוסף את הראיות הטובות ביותר, מפעיל את שיקול הדעת היצירתי המושכל ביותר, ומשם בונה כלפי מעלה, תוך שמירה על מידה מסוימת של חופש אמנותי. אלא שבניגוד ל״אינטרסטלר״, כאן לא מדובר בטריטוריות מדעיות — אלא בהגדרה המילולית של ׳מיתולוגיה׳, המקום שבו דמיונו של Storyteller יכול להתפרע ללא גבולות.

״האודיסאה״ כבר ביסס את עצמו כמחזיק התואר היוקרתי של הסרט השאפתני ביותר (מבחינה טכנית) בקריירה של סר נולאן — הפקה בתקציב של 250 מיליון דולר, שכבר מראשיתה הייתה משהו שסטודיוז בהוליווד כמעט כבר לא מאשרים. בראיון למגזין TIME, סר נולאן אמר שמעולם לא באמת היה “עיבוד קולנועי ל’אודיסאה’ עם כל היכולות של הפקה הוליוודית רחבת היקף”, והגדיר את זה כ“חור מוזר בהיסטוריה של הקולנוע”. לסגור את הפער הזה, בסטנדרטים שלו, דרש לא רק את כמות הכסף הנכונה ואת השאפתנות הייחודית לו, אלא המצאה של טכנולוגיה חדשה לחלוטין מאפס. עוד לפני תחילת הצילומים, נולאן פנה ל-IMAX והבהיר שהוא רוצה לצלם את הסרט כולו במצלמות IMAX — אך זה יוכל להתבצע אך ורק אם המהנדסים ב-IMAX יצליחו לפתור מספר בעיות טכניות שהפכו זאת לבלתי אפשרי במהלך צילומי ״אופנהיימר״.

מצלמות ה-IMAX 70 מ״מ שהיו קיימות עד כה היו כבדות, מסורבלות ורועשות באופן הזוי, מה שאילץ במאים וצלמים להשתמש בהן באופן סלקטיבי בלבד ולעבור לפורמטים אחרים, בעיקר בסצנות ממוקדות דיאלוג. התשובה של המהנדסים הייתה לבנות מצלמה חדשה לחלוטין מהיסוד — כזו שנתפרה במיוחד לדרישותיו הגבוהות של סר נולאן. התוצאה, שנקראת The Keighley, היא מערכת קומפקטית יותר עם רעש מופחת משמעותית. וזה ממש לא גימיק; מדובר כנראה בראשיתה של מהפכה וההתחלה של הדור הבא של הקולנוע בפורמט רחב.

מעבר לכך, מדובר בשיאו של שיתוף פעולה שנבנה לאורך עשורים בין סר נולאן ל-IMAX — כזה שהחל כשנולאן הטמיע את השימוש במצלמות IMAX בתוך קולנוע נרטיבי כבר ב״האביר האפל״, וכעת מגיע לשיאו כשהחברה בונה בפועל דור חדש של מצלמות לדרישתו. הזמן יגיד כיצד הטכנולוגיה החדשה הזו תשמש במאים אחרים בעתיד — או כיצד נולאן עצמו יצליח, איכשהו, לדחוף אותה מעבר לגבולותיה עוד יותר.

מרשים לא פחות הוא קנה המידה של ההפקה הפיזית. המצלמות החדשות האלו טיילו במרוקו, יוון, איטליה, סקוטלנד, איסלנד ועוד מקומות אקזוטיים נוספים. כל לוקיישן נבחר מתוך שיקול של מה יכול להעניק לסרט תחושה ״אמיתית״ כלל האפשר — כהרגלו, סר נולאן התכוון לאמץ את התחושה של העולם האמיתי באמצעות צילום בלוקיישנים אמיתיים וכמה שפחות סטים מלאכותיים, וכאן אף ציין שהוא צילם בלוקיישנים שלדבריו “אף אחד כנראה מעולם לא צילם בהם לפני כן”.

ואז עולה השאלה כיצד בכלל מיוצג עולם מיתולוגי בתוך סרט של סר כריסטופר נולאן. עבור סרט בפילמוגרפיה של 99% מהבמאים האחרים, התשובה הייתה כנראה טריוויאלית. אבל סר נולאן תמיד היה מהתומכים הגדולים ביותר באפקטים פרקטיים על פני CGI, ובהתאם לכך — עד כמה שזה נשמע לא סביר עבור סיפור מהסוג הזה — הסרט כולו צולם עם שימוש מינימלי במסך ירוק, כאשר כל האביזרים והתפאורות המורכבות נבנו כך שיהיו מתפקדים באמת, ואפילו הייצוג של היצורים המיתולוגיים (איכשהו) יעמוד בעיקרון זה. מאט דיימון אמר זאת בעצמו: “סרטים כאלה כבר לא עושים יותר. לעשות דבר כזה בלי מסך ירוק, בדרך שבה דייוויד לין היה עושה את זה — אני לא מכיר אף אחד, מלבד כריס, שבכלל מנסה לעשות דבר כזה.”

אם כבר עסקנו במאט דיימון, אחד מהאספקטים שללא ספק יביאו הרבה אנשים לאולמות הקולנוע זה הקאסט של הסרט. בכנות, לא זכור לי מתי בפעם האחרונה היה סרט בסדר גודל כזה עם קאסט כל כך עשיר. עם שמות כמו אן האת׳אווי, רוברט פטינסון, טום הולנד, זנדאייה, שרליז ת׳רון, לופיטה ניונגו, מיה רות׳ ורבים נוספים -- שכולם כנראה יביאו את ה-A-Game שלהם בהינתן המעמד המטורף הזה, נראה שצפויה לנו חגיגה של הופעות מדהימות. וכמו שאנחנו מכירים את נולאן, כנראה יהיו לא מעט Cameos שנשמרו בסוד עד היום.

אחת מבחירות הליהוק הנועזות והמדוברות ביותר שנולאן עשה בסרט הייתה צירופו של הראפר טראוויס סקוט לתפקיד משורר. ממש לא מדובר פה בגימיק שיווקי, אלא בהצהרה מכוונת: לאחר ששיתפו פעולה בעבר ב-״טנט״, נולאן ליהק את סקוט מתוך כוונה מפורשת לשרטט הקבלה בין מוזיקה מודרנית — ובייחוד ראפ — לבין שירה עתיקה, כצורות אמנות מקבילות: שתי מסורות הבנויות על הנגשת סיפורים לעבר העם. זו בדיוק סוג הבחירה שממחישה עד כמה הוא התייחס לרעיון של סיפורו של הומר לא כטקסט קאנוני קפוא אי שם בהיסטוריה קדומה אלא אחד שיש לשמר כמסורת שדורשת פרשנות חדשה דרך פרספקטיבה מודרנית.

בפן המוזיקלי, נולאן חבר שוב למלחין זוכה האוסקר המחונן לודוויג גוראנסון, שהחליף את האנס זימר כשותף go-to שלו בשנים האחרונות. לא מזמן דווח כי סר נולאן למעשה הנחה את גוראנסון לא להשתמש באורכסטרה בפסקול כלל. בדומה ליוצרי ״משחקי הכס״ עתירי החזון שביקשו מהמלחין ראמין ג׳וואדי כבר ביום הראשון לא להשתמש בחליל כדי להימנע מקלישאות של הז׳אנר, נולאן כהרגלו לקח את זה 10 רמות מעל ולמעשה ביקשה מגוראנסון לזנוח כל מוסכמה אפשרית של הז׳אנר (גם אם חיובית או שלילית), ולחקור עולמות חדשים לגמרי. כבר עכשיו ניתן לדעת שמחכה לנו פסקול היסטרי, ובהתבסס על מה ששמעתי בפרולוג ששוחרר באיימקס לפני כמה חודשים , כנראה שאכן הולך להיות פה משהו מטורף, וזה ללא ספק אחד מהאספקטים שאני מצפה להם הכי הרבה בסרט. 

סר נולאן הוא לא עוד במאי בלוקבאסטרים שנשכר כדי לספק את צרכי האולפן לרווח. הוא אוטור מהשורה הראשונה, כזה שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם — והרוויח ביושר את החירות לקחת סיכונים יצירתיים בתנאים שלו, גם בפרויקט בסדר גודל כזה. מסתמן כי הוא לקח את זה עד הקצה עם העיבוד הזה לאחת מיצירות הספרות האהובות והחשובות ביותר מזה מאות שנים, ובסופו של דבר זו כבר החלטה של כל צופה אם הוא יתחבר לבחירות שלו או לא. אבל חשוב לזכור שנולאן הוא פרפקציוניסט, ואף אחת מהבחירות הללו לא נבעה מעצלנות או מאדישות. ובוודאי שלא מזלזול בחומר המקור. להפך — כולן היו החלטות מכוונות לחלוטין לגבי האופן שבו רצה להציג את החזון שלו לסיפור.

“אני מקווה שתהנו מהסרט, גם אם לא תסכימו עם כל דבר. היו לנו הרבה מדענים שהתלוננו על ‘אינטרסטלר’. אבל אתה פשוט לא רוצה שאנשים יחשבו שניגשת לזה בקלות דעת” — סר כריסטופר נולאן