הבמאי של המיניונים גרם לי לדמעות. איך? מה? למה? בואו נתחיל. "בלשי צמרת", או בשמו המדויק יותר — "שרלוק פגש רצח כתוב היטב כך שאפשר ללכת עם הילדים" — הוא סרט מתוק, מרגש ומפתיע למדי.
אך תחילה לעניין שמאפיל על כל זה: את הסרט ראיתי בחו"ל, לצערי ולצער כלל חובבי הקולנוע — הסרט אינו מופץ בארץ בגרסת המקור שלו, אלא בגרסתו המדובבת בלבד, וללא סיבה ברורה לעין. למה הגרסה באנגלית כל כך חשובה?
קודם כל, בזכות ההרכב השחקני המרשים. יו ג'קמן (וולברין) בתפקיד הנרצח, אמה תומפסון (סרטי "הארי פוטר"), ניקולס בראון ("היורשים"), הונג צ’או ("אנקת גבהים"), ומולי גורדון ("חזרה גנרלית") — כולם מגלמים דמויות של בשר ודם. ועליהם כולם מתנשא ההרכב התומך: ג'וליה לואיס-דרייפוס ("סיינפלד"), בריאן קרנסטון ("שובר שורות"), כריס אודווד ("מסיבת רווקות"), רג’ינה הול ("קרב רודף קרב"), בלה רמזי ("האחרונים מבינינו"), פטריק סטיוארט ("אקס-מן") ועוד. את התסריט כתב לא אחר מאשר קרייג מאזין, שכתב את "צ'רנוביל" ועבד על "האחרונים מבינינו", בין היתר, וחוסר הבהירות סביב החלטת ההפצה רק מתחזק לנוכח שמות אלה.
כבר ראיתם את הסרט הזה, ובכל זאת, לא ממש ראיתם. מדובר בסרט בלשי קלאסי שמגדיר את עצמו ככזה בגאווה. לאחר שנים שבהן האזינה עדר הכבשים לסיפורי בלשים שקרא להן הרועה, יו ג'קמן, הן נעזרות במרכיבים הז'אנריים המוכרים כדי לגלות מי, ויותר חשוב — למה, רצח את הרועה שלהן.
לא אפרט על העלילה מחשש לספוילרים, אך אשתף כי הסיום אכן מפתיע ולא צפוי בשום צורה. התסריט רב-התהפוכות של מאזין מצליח גם להצחיק מדברים טיפשיים לחלוטין, כמו כבשים שמגלות לראשונה מהו אספלט, וגם לגעת בשאלות עמוקות למדי: מהי משמעות הקיום? והאם אלוהים הוא בעצם רועה צאן של בני האדם?
בשנים האחרונות רבים נוהגים לבוז לרמת האפקטים הוויזואליים בהוליווד בהשוואה לסרטי שנות האלפיים, אך אין ספק שהכבשים בסרט נראות נהדר, אפילו ריאליסטיות מאוד, ובאמת האמנתי בכל מגע שהיה להן עם בני האדם לאורך הסרט.
שתי הופעות שברצוני להבליט: אמה תומפסון, בתפקיד עורכת הדין של הרועה, מצוינת (כהרגלה) בכל סצנה שהיא בה — גם אם לצערי יש מעט כאלו. כריס אודווד, לעומתה, מגיש הופעה (מדובבת) משעשעת ובלתי נשכחת, עם המבטא האנגלו-סקסי הכבד שלו ונוכחות בולטת ברגעי המפתח של הסרט — כולל שני הרגעים העצובים ביותר שלו (והם מאוד עצובים).
לסיכום, מדובר בסרט מרחיב לב ומרגש להפליא. אנשים רבים לא האמינו בו לפני שיצאו הביקורות — אך כמו יו ג'קמן בסרט עצמו, אני תמיד האמנתי בכבשים האלה. זהו אחד הסרטים המרגשים והמקסימים של השנה.
