הבמאי הדרום-קוריאני פארק צ'אן-ווק ידוע כיום בעיקר בזכות סרטו המופתי "שבעה צעדים". הוא קיצוני, הוא מפתיע, הוא דרמטי ומוגזם — אבל מלוטש ומודע לעצמו בכל רגע ורגע. אם יש סרט אחד שחייבים לזכור את פארק צ'אן-ווק על פיו, הרי שהוא צריך להיות הסרט הנבחר. למזלנו, איננו מחויבים לשמר רק אחד מסרטיו. יש לו פילמוגרפיה מרתקת, וכל סרטיו מאז שנת 2000 זמינים בקלות.
לגבי "אזור ביטחון", נושא הטקסט הזה, והסרט שלרוב נחשב לראשון של הבמאי, הוא דווקא השלישי שלו. את שני הסרטים הקודמים, "הירח הוא… חלומה של השמש" ו"טריו", קשה הרבה יותר למצוא. הסיבה לכך היא שפארק עצמו שונא סרטים אלה ומנע מהם לצאת להפצה מסחרית לצפייה ביתית. לדעתו, שניהם איומים ונוראים ואינם משקפים את הבמאי שאליו הפך.
זו אחת הסיבות לכך ש"אזור ביטחון" נזכר לרוב כסרטו הראשון, אך סיבות אחרות קשורות לפריצת הדרך שהסרט ייצג. מבחינה סגנונית, תמטית ומסחרית, מדובר ביצירה ששינתה לגמרי את פניה של הקולנוע הדרום קוריאני. האופן המרגש שבו טיפל בסוגיות פוליטיות עכשוויות הקנה לו הצלחה כספית וביקורתית עצומה. בתקופת יציאתו היה זה הסרט המצליח ביותר בדרום קוריאה, וללא הצלחתו, ייתכן שהמדינה לא הייתה הופכת למעצמה התרבותית שהיא כיום.
כבר בתחילתו, "אזור ביטחון" גדוש בסממנים לסגנונו של פארק, אשר רק ילך ויתגבש לאורך הקריירה שלו. פסקול תזמורתי של המלחין צ'ו יאנג-ווק, עלילה מפותלת מלאת הפתעות וסיבוכים, והמצאה מחודשת תמידית של השפה הקולנועית הקלאסית. מבחינת ביטוי קולנועי, פארק צ'אן-ווק לוקח סגנונות מכל עבר ומשלב אותם באופן חלק ושקוף. המצלמה נעה וממוקמת בדרכים המבליטות את גאוניותן, בין אם היא מרחפת ישירות מעל האקשן ובין אם היא עוברת בין קלוז-אפים על פניהם של השחקנים. גשם, שלג ורוח מעצבים סצנות ורגעים דרמטיים, ושחקנים מוכשרים כדוגמת סונג קאנג-הו האגדי מעניקים להם חיים בצורה מדהימה. את סגנונו של פארק אפשר לתאר בפשטות: גאונות קולנועית.
אותה גאונות מעניקה חיים לתסריט הדן במתיחות שבין דרום קוריאה לצפון קוריאה. חקירת מקרה רצח ליד הגבול בין שתי המדינות חושפת את הצדדים הטובים והרעים כאחד ביחסים ביניהן. העלילה מסופרת שלא בסדר כרונולוגי, וכל פרט קטן בה הוא בעל משמעות. סצנות עשויות להציג את המציאות כפי שדמות מסוימת מספרת או תופסת אותה, ולאו דווקא את האמת האובייקטיבית. אמירות ומעשים קטנים עשויים לשאת השלכות ומשמעויות גדולות מאלה שהדמויות, והצופה, ציפו להן. מורכבות זו היא אף היא מאפיין חוזר בסרטיו של פארק, וכבר ב"סרט הראשון" שלו כשרונו כתסריטאי בולט לא פחות מכשרונו כבמאי.
אך מה שתואר עד כה הוא רק המכניקה. ב"אזור ביטחון" ישנן נגיעות גאוניות רבות המעלות אותו כמה מדרגות מעל דומיו ומתחריו, אך הוא אינו מצליח לתפוס באופן מרבי את הצדדים הרגשיים. סרטיו של פארק נוטים להיות קיצוניים, הן במבע והן ברגש, אך ב"אזור ביטחון" קיצוניות זו עודנה בחיתוליה.
הקליימקס הוא דוגמה טובה לכך: הוא כולל ים של יריות, כדורים ודם בסלו מושן מייגע. לא פחות מייגעת היא המוזיקה המתנגנת באותה סצנה, שמנסה לסחוט דמעות ורגש מהצופה באופן כה מלאכותי עד שהיא מותירה בו רק תחושת ייאוש.
בעוד שסרטים אחרים של פארק יודעים לא רק עד כמה להיות קיצוניים אלא גם כיצד, "אזור ביטחון" עדיין מגשש בעניין זה. על כל שלושה קטעים מרהיבים — קטע אחד שמרגיש כלחוץ יתר על המידה.
אבל אם "אזור ביטחון" הוא הגרסה הבלתי מלוטשת של הסגנון ה"פארקאי", יש סרטים אחרים המהווים את גרסתו המלוטשת ביותר: "שבעה צעדים", "המשרתת", "שלום לנוקם" — ובתקווה גם סרטו החדש ביותר, "אין ברירה אחרת". ועם זאת, על אף מגרעותיו, "אזור ביטחון" עדיין מוצלח מאוד. אין מקום להתאבל על יצירה שהיא מצוינת אך לא מושלמת בדיוק, במיוחד כשהיא אינה אלא פרק ראשוני בקריירה של אשף.
