למי שמכיר את סרטה הקלאסי של אנייס וורדה, “קליאו מחמש עד שבע”, העלילה של הסרט החדש “נינו” כנראה תישמע מוכרת. הפרוטגוניסט שעל שמו קרוי הסרט מקבל תוצאות בדיקה המוכיחות שחלה בסרטן הגרון. הוא מקבל אותן ביום חמישי, ועליו להמתין עד יום שני כדי להתחיל את הטיפול. ה-premise אמנם אינו זהה לזה של “קליאו”, שבו הגיבורה מבלה יום אחד בהמתנה לתוצאות, ולא כמה ימים בהמתנה לטיפול, אך המסע שעוברים שני הגיבורים דומה: שניהם נאלצים להבין מי הם ומה הם רוצים מהחיים בזמן ההמתנה.
לנינו (תיאודור פלרין) יש כמה קונפליקטים לפתור. הראשון: הוא זקוק למלווה לטיפול, אדם שיוכל לסמוך עליו, אך אינו יודע איזו דמות בחייו מתאימה לתפקיד. השני: הטיפול ביום שני ימנע ממנו להוליד ילדים בדרך הטבעית, ולכן עליו להקפיא את זרעו ולמסור אותו למרפאה לפני תחילת הטיפול. השלישי, ומייד מעשי יותר: הוא איבד את המפתחות לבניין שלו, ואין לו מקום פרטי שבו יוכל לעשות זאת. לאורך העלילה נע נינו ממקום למקום בתקווה למצוא פתרון לבעיותיו: הוא מגיע לבית אמו (ז'אן בליבר), למסיבת יום הולדתו, ולביתה של חברה לשעבר מבית הספר (סלומה דוויילס), בין השאר.
מה שנפלא ב”נינו” הוא שכל סצנה מציעה משהו חדש ומעניין, מבחינה תמטית ורגשית כאחד. יש סצנות מתוחות לצד סצנות משעשעות, וכל אחת חושפת פן אחר של דמות הפרוטגוניסט ושל הרעיונות שהסרט מבקש להעביר. כל אינטראקציה של נינו עם הדמויות השונות מלאה חיים ועומק. כאשר הוא נפגש עם אמו, למשל, נדמה בכל רגע שהוא עומד לספר לה על האבחנה. היחסים ביניהם חמים ואוהבים, אך נראה שהם מביעים חיבה אחד כלפי השני במקום לדבר על נושאים חשובים ומורכבים. אביו של נינו מת כשהיה בבית הספר, ונראה שמעולם לא עיכל באמת את הטראומה. הוא שואל את אמו שאלות על מות אביו, אך אינו מוצא בתשובותיה את שביקש. זוהי רק אחת מהאינטראקציות העמוקות הרבות בסרט.
באותה סצנה שבה מנסה נינו לספר לאמו על מחלתו, הוא אומר בסופו של דבר שאובחן עם דיכאון. ייתכן שלא אובחן כך על ידי רופא באופן מפורש, אך קל להבין שהוא אכן מדוכא, וכי לא מדובר בשקר גמור.
כל הקונפליקטים שהוצגו משמשים להראות כי נינו, בהתמודדו עם תמותתו, נדרש בעצם להבין כיצד לחיות את חייו בדרך חיובית. הוא אינו יודע כיצד להביע את רגשותיו ומחשבותיו; הוא מופנם מאוד, ונראה שהוא חושש לפגוע באנשים הסובבים אותו, או להבהיל אותם במחלתו. נינו אינו יודע ממי לבקש עזרה, חרף מסיבת יום הולדתו המלאה אנשים.
המסע הרגשי של נינו מונע מהסרט להפוך לדרמה ריאליסטית ודידקטית על כשלי המערכת הרפואית באירופה. בתחילת הנרטיב נדמה שזו תהיה תכלית התסריט: נינו ממתין בתורים ומתמודד עם שגיאות אדמיניסטרטיביות. ואמנם, ביקורת מסוימת על מערכות שונות אכן נוכחת, אך הסרט מאופיין לבסוף על ידי הסולידריות שבין הדמויות, לא על ידי ייצוג של קריסה מערכתית. הוא אינו מנוכר אלא חם ולבבי — אף שאין ספק שהוא מציג מצבים רציניים בעלי השלכות כבדות.
כל זאת מועבר דרך משחק מן המניין. תאודור פלרן, המגלם את נינו, בולט במיוחד. אין במשחקו, ולא במשחקם של שאר השחקנים, סנסציוניות או תיאטרליות מוגזמת — אלא דקויות קטנות שכל אחת מהן אומרת הרבה. כל תזוזה קלה בפניו של כל שחקן משקפת עולם ומלואו.
המגרעה היחידה ב”נינו” היא סיומו — לא מבחינת התסריט ולא מבחינת הבימוי, אלא בגלל השיר שמושמע כפסקול הסצנה האחרונה. הפסקול מרדד את הרגשות שבסצנה והופך אותה למשהו שמרגיש כסיום הוליוודי גנרי, במקום להישאר תואם לשאר החוויה.
“נינו”, במשונה שבדברים, הופק בחלקו על ידי דיסני פלוס (ושמם מופיע בקרדיטים הפותחים) אך אין זה יצירה הוליוודית סטנדרטית בשום מובן, ואפילו לא יצירה אירופאית סטנדרטית. אין ניצול של נוף פריז (למרות שזו העיר שבה הסרט מתרחש), ואין ביקורת חברתית דידקטית. בהשוואה לסרטים הצרפתיים המגיעים בדרך כלל לקולנועי לב, ישנו דפוס שחלקם הגדול מתאים אליו — וסרט זה חורג ממנו. נינו אינו נועז ואינו מהפכה קולנועית, אך הוא ללא ספק יוצא דופן לטובה, ומהסוג שכדאי לתמוך בו. מומלץ מאוד לראותו בקולנוע.
