למרות שכולנו חיים כרגע בצל מלחמה הרסנית ונוראית, מבלי לדעת מתי הפסקת האש הבאה תתחיל או תסתיים, לא מזמן נפתחה בפנינו שוב האפשרות ללכת לקולנוע. בסינמטק הרצליה הוקרן לאחרונה סרט בשם "עוברים", או Moving באנגלית. הסרט יצא לראשונה לאקרנים בשנת 1993, אך חזר לאולמות בעקבות רסטורציה שעבר ב-2023. מעניין למה רק לאחרונה הוא הוצג בישראל.
מדובר בסרט יפני העוסק בדמותה של רנקו (Tomoko Tabata), שהוריה עוברים גירושין. מתיאור זה עלולה להתפתח הציפייה לסרט מלודרמטי, אך לא באופן עז — קטן בקנה המידה של עלילתו, בעל אווירה חיננית ומינימליסטית. כך לפחות קרה אצלי, ככל הנראה בשל הכרותי עם סרטיו של הבמאי היפני האגדי יסוג'ירו אוזו (Yasujirō Ozu). סרטיו של אוזו אכן מאופיינים בתיאורים אלה, אך "עוברים" אינו מעשה ידיו. השפעתו של אוזו ניכרת גם הרבה אחרי מותו, אך הבמאי של "עוברים" הוא בעל חזון וסגנון ייחודיים משלו.
הבמאי שינג'י סומאי (Shinji Sōmai) לא היה מוכר לי עד שנתקלתי בסרט זה, שהוא ככל הנראה גם הידוע ביותר שלו. על אף שתקציר העלילה רומז על סרט קטן ואינטימי, ל"עוברים" יש הרגשה גדולה מהחיים. יש בו, למשל, שימוש נרחב בשוטים וטייקים ארוכים; סצנות רבות מוצגות בשוט אחד בלבד, ולא מדובר בסצנות קצרות. כבר בשלב מוקדם, הסגנון היפהפה נהיה ניכר ובולט: זו סצנה ארוכה המורכבת כולה משוט יחיד, שבה רנקו מוצאת את אביה (Kiichi Nakai) שיכור על הדשא, מעירה אותו ומתחילה לדבר איתו. זו סצנה מקסימה מבחינה סגנונית ותסריטאית.
ככל שהעלילה מתקדמת, הטון נהיה רציני וקודר יותר. סצנה בולטת נוספת היא זו שבה רנקו נועלת את עצמה בחדר הרחצה בבית אמה (Junko Sakurada). האם מזעיקה את האב, ובמקום לפתור את הבעיה הם מתחילים לריב. גם סצנת הריב מורכבת ממספר מצומצם של שוטים על אף אורכה, והיא דרמטית מאוד. מדובר ביצירה קולנועית שאינה מפחדת ואינה מתביישת להציג התפרצויות של רגשות עזים, וההתפרצויות של האם והאב בריב רומזות שהיצירה לא תהיה חביבה ושלווה לאורכה כולו — אף שיש בה בהחלט רגעים כאלה.
הדרמה והרגש נבנים לקראת קליימקס שכמותו לא ראיתי באף יצירה קולנועית אחרת. בניגוד לשאר האירועים בעלילה, הקליימקס הופך בהדרגה ובאיטיות לפחות ליטרלי — או כך לפחות נוצר הרושם. האם רנקו החלה להזות? האם מוצג עולמה הפנימי באותו סיקוונס? אולי היא עברה למקום אחר, אולי אף לעולם מסתורי המראה לה מראות סוריאליסטיים? קשה לדעת בוודאות מה המשמעות מאחורי כל זה, אך אי-הוודאות הזו פולסת את הדרך לחוויה רגשית שאין כמוה. הסיקוונס עלול לבלבל צופים רבים, אך לדעתי הוא זה שמעצים את "עוברים" יותר מכל דבר אחר בו. כל תיאור שלו רק יגרע מיכולתו להשפיע רגשית.
על אף הדברים הרבים שבהם "עוברים" מצליח, הסרט כולל גם כמה מגרעות משמעותיות, שרובן קשורות להעמדת הדמויות בסצנות. דמויות נעות ממקום למקום תוך כדי דיאלוג, אך המשחק והתנועה מרגישים מאולצים ולא טבעיים. בעוד שההגזמה התנועתית תורמת בסצנות המשחק עם האב ובריב בין ההורים, בסצנות רבות אחרות היא מסיחה את הדעת וגורמת לאינטראקציות להיראות מגוחכות. בעיה נוספת היא ביצועיהם של רוב השחקנים הצעירים. לא מדובר בשחקנים חסרי כישרון, אך גם ללא ידע רב ביפנית אפשר להבין שהם פחות מנוסים — במיוחד בהשוואה לשחקנים המבוגרים.
מגרעות אלה הפריעו לי אישית, אך אינן הורסות את החוויה בשום פנים ואופן. למי שהדבר לא היה ברור עד כה — "עוברים" היא יצירה קולנועית מיוחדת במינה, במובן החיובי של המילה. הדרך הטובה ביותר לחוות אותה היא על המסך הגדול, באולם חשוך ואווירתי. כך חוויתי את "עוברים", וזו הייתה חוויה ששווה היה לצאת בשבילה מהבית — בעיקר משום שבמהלך ההקרנה לא היו התראות. ההחלטה אם לצאת לקולנוע בימים אלה היא בסופו של דבר שלכם. מי שיחליט לבוא לאולם שמקרין את הסרט, אם הוא עדיין יוקרן, מקווה שלא יתאכזב.
