אתחיל בסנטימנט שהוא דעה לא פופולארית מסוכנת: השטן לובשת פראדה 2 יותר טוב מהראשון. כן כן, שמעתם נכון. ברור לי הקסם של הראשון והאייקונית שבו שכנראה תהדהד לנצח, אבל ראיתי דברים בשני שקסמו לי יותר, באופן אישי. צפיתי בהם ממש יום אחרי יום, כך שההשוואה היא מאוד רעננה. אולי זו היתה הרלוונטיות שבו - אבל נגיע לזה אחר כך.
בתור מי שאוהב אופנה, מתעניין בה לא מעט, צלם, וחושב שניו יורק היא המקום הכי נפלא בעולם ובית שני - העולם של “השטן לובשת פראדה” נפלא בעיני. אין לי ממש מושג כמה הוא נאמן לעולם האופנה האמיתי — על מעלותיו ומגרעותיו — אבל הוא גם לא מוגזם מאוד ולכן אני נוטה לחשוב שהוא אכן קרוב ואולי זו היתה אחת הסיבות שהוא הפך לכל כך אייקוני.
הסרט השני מביא פרספקטיבה חדשה על הסיפור הישן. 20 שנה קדימה מאז צאת הסרט הראשון, הוא קודם כל נפתח בהכרה שהדמויות עברו תהליך מסויים בשנים שעברו, שזה חשוב. זה לא סיקוול שרק מראה שכל אחד נמצא במקום אחר בחיים כמו הרבה סיקוולים אחרים — היוצרים ידעו לנצל את המרווח הזה היטב וממש לחשוף לנו שינויים באישיות של כל הדמויות שבאו עם הגיל, הניסיון, השקפות עולם והעולם שהשתנה בעצמו. כמו כן בתוך הסרט עצמו הדמויות עוברות התפתחות ממש יפה, כל אחד לכיוון שלה. את הסוף של הסרט הראשון לא ממש אהבתי, בעוד שהסוף של הסרט הזה מרגיש כמו ה-סיום של הסאגה הזאת. אולי הסיקוול היה אפילו נחוץ במובן מסוים.
אני חושב שהדבר הכי חשוב בסרט הזה הוא שהוא, לפחות בעיניי, יצליח בקלות להחזיר לנוסטלגיה ולעניינים את כל מי שהיה שם כשהסרט הראשון יצא, ספג אותו כאייקון התרבות שהיה וכעת מגיע לראות את ההמשך, ובקלות להתחבב עליהם אבל בו בזמן גם למשוך את הדור החדש, אלה שהיום בגיל שהקהל ההוא היה כשהראשון יצא. הסיפור לוקח את העולם שהיה ב-2006 ומציג את כל מה שהשתנה בו בצורה משעשעת — לטוב או לרע? תחליטו בעצמכם.
הטלפונים הנפתחים הוחלפו באייפונים שהם סמל אופנתי בעצמו. פרינט זז הצידה ופינה מקום לדיגיטל — בין אם מגזינים אינטרנטיים או רשתות חברתיות (היי היי, תראו איפה אתם קוראים את זה!) — בעוד העיתונאים של פעם כבר מבוגרים ומתחלפים בדור הצעיר שמתמקד יותר בניו-מדיה על כל מאפייניה (שוב, היי היי). במקום צלמים, כתבים ואורחי כבוד בלבד תצוגות אופנה מלאות במשפיענים ומשפיעניות שלבושות יפה כמו ואף יותר מאלה שמדגמנות ומצויידים באייפונים עם תאורה מולבשת ואצבע קלילה על כפתור ה-Post. חברות שהיו פעם בלתי מנוצחות כעת נמצאות בקשיים כלכליים ונמכרות לתאגידים ענקיים אף יותר שמנוהלים על ידי מיליארדרים צעירים ונמהרים.
בקיצור - הכל כל כך רלוונטי והסאטירה החברתית והתרבותית בסרט היא מושלמת בעיניי. קהל שמודע ועבר וחי בהווה יקלוט את כל זה מיד. לא מעט פעמים ישבתי באולם עם מבט של “אומייגאד זה כל כך נכון!” ואולי באמת זו היתה אחת הסיבות שהסרט הדהד בי כל כך. אני בא מעולם התוכן, זה שמאפיל על עולם ה”עיתונות”, צלם ועורך למחייתי, מגדיר את עצמי יוצר תוכן קולנוע וטלוויזיה ולא “מבקר”, כי תוכן וידאו חשוב בדיוק כמו המילה הכתובה — אם לא יותר ממנה (לצלם ריל על הסרט גם?).
השחקנים התבגרו ביחד עם הדמויות שלהם ועברו כל כך הרבה מאז 2006. אן האת’ווי ואמילי בלאנט נשארו מהממות אבל הספיקו שתיהן להופיע בלא מעט תפקידי מפתח פלוס להיות דמויות נשיות חזקות ומרכזיות בסרטים של נולאן, סטנלי טוצ’י גם הוא הופיע כבר בלא מעט סרטים ומריל סטריפ הפכה לאייקון עם נוכחות של קווין בכל מקום בו היא נמצאת. בנוסף יש לנו פה את ג’סטין ת’רו הקינג בתפקיד אולי הכי מצחיק שלו עד היום, במיוחד כשבראש שלי הוא תמיד יהיה קווין מ”הנותרים” ואת קנת’ בראנה האצילי שהוא תמיד בא בטוב ומברך את המסך עליו הוא נמצא.
הסגנון של הסרט הראשון נשמר מאוד גם הודות לחזרה של התסריטאית אלין ברוש מקנה והבמאי דיוויד פרנקל לתפקידיהם. אין מה לעשות - הכתיבה חדה מאוד, הסגנון זהה, רק עם אדפטציה מצויינת לזמנים הנוכחים. זה מקסים בעיני. גם הפסקול מלא שירים טובים — גם כאלה מקוריים — שהופכים את חווית הצפייה לקצבית ומהנה אף יותר. אלבום הפסקול כולל לא מעט שירים מקוריים חדשים באווירת הסרט מאמנים כמו סיינה ספירו המושלמת מכל בחינה, ליידי גאגא, דויצ’י, ועוד כמה מה ששוב מביא את הקול של הדור הנוכחי לסרט. הבאסה היחידה שלי שם היא שלא חשבו — או שחשבו ולא הלך להם — להביא את מדונה לרקוח שיר נושא באווירת ההאוס של הלהיט Vogue שכל כך מזוהה עם הסרט הראשון. במקום, יש לנו את ליידי גאגא ודויצ’י עם שיר הפופ-האוס המאוד חמוד - “Runway” שלו גם חשיבות מיוחדת בסרט (לא מספיילר).
אבל רגע, תשמעו קטע מעניין: קצת אחרי שכתבתי את הכתבה הזאת — ממש רגע לפני שאלבום השירים המקוריים של הסרט יוצא — סברינה קרפנטר ומדונה משחררות את “Bring Your Love”, שיר פופ-האוס משוגע בהפקת סטיוארט פרייס (שהפיק למדונה את “Hung Up” ואחראי ללא מעט הפקות וגם רמיקסים טובים תחת הכינוי Jacques Lu Cont), שמרגיש בדיוק כמו שיר הנושא שחסר לסרט הזה. מאוד מוזר, האם יש קשר? האם זה שיר שלא נכנס לפסקול ואסור להן להגיד? תזמון מעניין, זה הכל.
ל”השטן לובשת פראדה 2” יש סיכוי טוב להפוך ללהיט רציני שידבר ללא מעט קהלים — צעירים ומבוגרים כאחד, בגלל היותו גשר בין דורי נפלא ויותר עמוק משתחשבו שסרט כזה יהיה — אבל רק אם לא ייצאו לקטול אותו מבקרים מרירים (מהמר על אלה מהדור ההוא, זה שבטבעיות לא יתחבר לסרט והמראה שהוא מציג). אני אישית נהניתי מאוד, חייכתי כל הסרט (ברגעים שלא צחקתי ממש), יצאתי בהרגשה מצויינת שיצא לי גם להזכר בה ביום שאחרי ובעיני זה מעיד על צפייה אופטימלית בקומדיה שעשויה כמו שצריך. ככה סיקוול לסרט כזה צריך להעשות ולהראות. מה שכן - גם כאן כמו בסרט הראשון אין אזכור אחד לראלף לורן. תעודת עניות להבנה שלהם באופנה, מה נעשה. That’s all.
