ז’אנר גיבורי העל נמצא היום במקום מעניין. למי שלא מכיר, שכח, או רוצה לשמוע כאילו בפעם הראשונה, אנחנו נמצאים בתקופה שאחרי פיצוץ הבועה של הז’אנר. יצטרך לקרות לא פחות ממס בשביל שהקהל והמספרים יחזרו להיות מה שהיו לפני “הנוקמים: סוף המשחק”. זה לא מפתיע יותר מדי — כל ז’אנר, לאחר זמן מסוים, מפתח קלישאות שחוזרות על עצמן עד שהקהל כבר אינו יכול לעכל אותן. מצד אחד, זה עצוב, במיוחד בהתחשב בכך שהקונספט של יקום קולנועי מרגיש אינסופי בפוטנציאל שלו. אך מצד שני, זה פשוט משהו שקורה לכל ז’אנר, בין אם מדובר במערבונים ובין אם בסרטי אסונות.
אני אומר את כל זה תוך ידיעה ששנה שעברה הייתה יחסית מוצלחת למארוול, שהצליחה עם שלושה סרטים לבסס קו עלילה חדש המחבר ביניהם — משהו שאנחנו רואים אותם עושים פחות ופחות. גם יקום DC ירה את יריית הפתיחה שלו עם “סופרמן”, שהיה הצלחה לא רק ביחס לסרטים הקודמים אלא גם כשלעצמו. אז למה כל זה מעניין?
עד עכשיו זה לא נשמע שונה במיוחד מהחמש-שש שנים האחרונות. אולי האיכות עלתה קצת, אבל איכות תמיד עולה ויורדת. מה שכן התחיל לשנות את רמת ההתרגשות של הקהל, לא פחות ולא יותר, זו הסדרה "בלתי מנוצח".
שמוציאה כל שנה עונה חדשה במעין טקסיות מסוימת. אבל הפעם היא לא הגיעה לבד, אלא בצוותא עם סדרות גיבורי-על נוספות: “דרדוויל: נולד מחדש”, שיצאה באותו היום, ו”הבנים”, שיצא שבועיים לאחר מכן. השילוב של שלוש הסדרות יצר מעין “ברבנהיימר” משלנו — כמובן בקנה מידה הרבה יותר קטן, בפרט מפני ש“בלתי מנוצח“ זו עונה רביעית, “דרדוויל“ זו עונה שנייה, ו“הבנים“ בעונה האחרונה שלה. אבל ההייפ היה שם, וכבר אפשר לקבוע: האיכות טובה מתמיד.
מכאן הטקסט מכיל ספוילרים לעונות הקודמות
העונה הרביעית של “בלתי מנוצח” פותחת כשמצפונו של מארק נמצא במצב שברירי. הוא נמצא אחרי הפלישה של כפיליו מיקומות מקבילים שגרמה לטבח המוני, ואחרי הקרב עם קונקווסט שכמעט הרג את איב ואוליבר. מארק אכול אשמה ומגיע למסקנה שהאמצעים שבהם השתמש עד כה אינם מספיקים, ושעליו לנקוט בכוח אגרסיבי הרבה יותר. אך לכל זה יש פחות מקום ממה שנדמה, שכן המלחמה הווילטרומית מתקרבת — ונולאן ואלן מחפשים לוחמים לאורך כל הגלקסיה כדי להתעמת עם האימפריה ומנהיגה המסוכן, ת’ראג.
אחד הדברים שהכי העריכתי בעונה הזו הוא שכל האקספוזיציה מרוכזת בחציה הראשון, ושלושת פרקיה הראשונים שוחררו בבת אחת — כך שהצפייה השוטפת שבוע אחר שבוע אינה נפגעת מבעיות קצב. זאת בניגוד לעונה הקודמת, שפתחה בפיצוץ, עצרה לגמרי באמצע, ורק חזרה לאקשן ולכאוס בשני פרקיה האחרונים. כאן, למעט הפרק האחרון (שהוא איטי מאוד אך ראוי לכך) חציה השני של העונה מכיל את הרגעים הטובים ביותר של הסדרה מבחינת קרבות וברוטליות.
יתרה מזאת, האקספוזיציה שנצברה בתחילת העונה מקנה הרבה מאוד סיפוק לסצנות המאוחרות. עם זאת, המלחמה עצמה הייתה צריכה לקבל יותר זמן מסך כדי שהאימפקט שלה, שחשוב מאוד להמשך הסדרה, ייחוש במלוא עוצמתו.
מבחינת דמויות, העונה מכילה דינמיקות חדשות בין פנים מוכרות, לצד הסתכלות עמוקה יותר על אותן דמויות. כולן מעוצבות היטב, וכותבי הסדרה הצליחו להתמודד עם לא מעט אתגרים שמעריצים רבים לא ציפו שיוכלו לפתור כך. מבין הדמויות החדשות, הבולטת היא הנבל ת’ראג — ללא ספק הנבל המפחיד ביותר שהכירה הסדרה עד כה. בהתחלה הוא נראה לא מרשים בכלל, אך היוצרים יודעים בדיוק כיצד לחשוף ולנצל את כוחותיו לאורך העונה.
תלונה שחוזרת שוב ושוב בקרב מעריצי הסדרה היא ה-power scaling — כלומר, יחסי הכוחות בין הדמויות. מצד אחד, אני מבין לחלוטין את הטענה: ישנם קרבות שבהם היוצרים מחלישים את גיבורינו לטובת אפקט דרמטי דיי זול, ובפרט בפרקים הראשונים ברור למדי מי יצא מהם בשלום. מצד שני, כמעט כל יוצר וכותב שראיתי מתייחס לנושא ה-power scaling נוטה לזלזל בו, וזה מובן, שכן אם קיימת היררכיה ברורה של מי חזק ממי, זה גורע מהרבה מהמתח והיצירתיות שהסדרה מסוגלת להציע.
עונה 4 של “בלתי מנוצח” היא הצלחה ענקית. מסוף העונה הראשונה חרדנו לרגע המלחמה הזו, והיוצרים סיפקו לנו כמה רגעים אייקוניים שבלי חשיבה מעמיקה ותכנון נכון לאורך העונות הקודמות לא היינו מגיעים אליהם עם תחושת סיפוק כה גדולה ובמקביל, הם מותירים לנו הפתעות ומזימות לעתיד. נכון, יש דברים שהסדרה יכולה לשפר — אנימציה טובה יותר, הידוק של חלק מהפרקים — אך בסופו של דבר, העונה עשתה את כל מה שהייתה צריכה לעשות, ואפילו יותר מכך.
