סרט הביכורים של אמיל בונן מספר על ססיל (ז'ולייט ארמנה, זמרת צרפתית שזהו תפקידה הקולנועי הראשון), בת ארבעים בערך, העומדת סוף סוף להגשים חלום ולפתוח מסעדת יוקרה בפריז, כשהיא מתבשרת שאביה (פרנסואז רולן) עבר התקף לב. אין לה ברירה אלא לשוב לכפר הולדתה בצפון-מזרח צרפת, מרחק שנות אור מן החיים שבנתה לעצמה בעיר הגדולה. בכפר היא פוגשת את הבחור שאהבה בתיכון (בסטיאן בואיון, "הרוזן ממונטה כריסטו"), מוצפת בזיכרונות שהשאירה מאחור, ולפתע היא כבר אינה בטוחה מה היא באמת רוצה.
הסרט פתח את פסטיבל קאן בשנה שעברה, והוא סרט צרפתי גנרי — וזה לאו דווקא בעוכריו.
אבל ראשית, מדוע בכלל "גנרי"? משום שצרפת היא ככל הנראה תעשיית הסרטים שמייצאת הכי הרבה סרטים לאולמות הקולנוע בישראל, פרט להוליווד. בכל שנה עולים כאן כמה עשרות סרטים מארץ הבאגט, ורובם מתחלקים לשניים: קומדיות קלילות (תחשבו פרקים ארוכים של "סברי מרנן" שנמתחים לאורך של סרט באורך בינוני) וסרטים עמוקים יותר על יחסים בין-משפחתיים. הסרט שלפנינו שייך לסוג השני.
ייתכן שדווקא בשל כך, נושאים כה מוכרים לישראלי הממוצע מתעשיית הקולנוע המקומית, נובעת הפופולריות הגואה של הקולנוע הצרפתי בבתי הקולנוע כאן.
כשמתייחסים לסרט לגופו, ראוי לציין שהוא בכלל מחזמר, אך שונה לחלוטין ממחזמרים כמו "לה לה לנד" או "שיקגו" (שניהם בעלי טון בוגר ו"אפל" יותר). הסרט מציג שירי קריוקי, כן כן, ולמעשה לוקח מספר שירים מוכרים, באנגלית ובצרפתית, ומשלב אותם בעלילה כקליפי מוזיקה. הדמויות מתחילות לשיר לפתע שירים שחלקכם מכירים בגרסתם המקורית באנגלית, או בגרסה מדובבת בצרפתית, שהליריקה והפסקול שלהם מתאימים לסצנה שזה עתה קרתה. כדאי לציין גם אלמנט חמוד: כותרות הפתיחה רצות במקביל לסרט בסגנון הדומה לצביעת המילים בזמן ריאל בשירת קריוקי.
אבל יותר מאלמנט השירים המעט משונה, הבעיה העיקרית של הסרט היא הדמות הראשית שאינה מעניינת בעליל. למרות עלילה נוגעת ללב, חוסר הניסיון של ארמנה ניכר לעין: היא אינה מצליחה להעביר באמינות את התסכול שססיל חווה: לא את הקושי מול הוריה, לא את הקונפליקטים עם בן זוגה שמגיע לסייע בתוך המצב המשפחתי המורכב, ולא את הטוויסט (ככל שניתן לכנותו כך) הנזרק בתחילת השליש האחרון של הסרט. הטוויסט אמור היה לספק לה חומר עשיר כשחקנית — אבל הוא פשוט מתפספס.
ראוי לציין לחיוב את קטעי המוזיקה שלה, שבזכותם לוהקה לתפקיד ככל הנראה, ובהם היא פשוט מצוינת. הבעיה היא שלמרבה הפלא, למרות היותה הדמות הראשית, היא כמעט אינה מקבלת סולו — פרט לביצוע נהדר בדקות הראשונות ושירה בדואט (ולעיתים עם מספר אנשים) בהמשך.
בכל הנוגע לתסריט ולבימוי, אין הרבה להוסיף פרט לכך שאין שפה אמנותית בולטת מצד הבמאית, והתסריט אינו הדוק מספיק כדי להיות סוחף או לתת מקום של ממש לשחקני המשנה. ראוי לציון בואיון, המראה בבירור מדוע הוא השחקן הטוב בקאסט: דמותו דו-פנים — מצד אחד מנסה לסייע לססיל רגשית, ומצד שני מסבך אותה בבעיות עם בן זוגה. משחקו תואם את הדמות, אך בעיקר מאיר באור שלילי את יתר הקאסט. הוא גם שר את אחד הביצועים הטובים בסרט.
ולסיום: פסטיבל קאן, יש לא מעט סרטי ביכורים מצוינים בשפה הצרפתית: כדאי לבחור טובים יותר בפעם הבאה.
