באחד הסשנים של קיילב עם אווה, בערך באמצע הסרט, קיילב מספר לה על כך שלמד סמסטר אחד באוניברסיטה על AI, ועל תרגיל מחשבתי בשם "מארי בחדר השחור לבן" להמחשה של איך AI אמיתי באמת יתנהג. לא אכנס לתרגיל עצמו, אבל תחשבו על זה: לפני עשור AI היה עוד בשלב שצריך לדמיין אותו באופן תאורטי.
עשור בדיוק עבר מאז שיצא "אקס מאכינה", סרטו המופתי של אלכס גארלנד. הוא גם היה סרטו הראשון של אלכס גארלנד כבמאי ותסריטאי גם יחד, כשלפני כן הוא כתב את ״28 יום אחרי" ועוד כמה סרטים. מי שקרא פה כתבות שלי כנראה יודע כמה אני אוהב את גארלנד. הכל התחיל מהסרט הזה בעצם. צפיתי בו באיחור קל, ומאז כל סרט שיצא לו פיצץ לי את המוח לחלוטין. אהבתי כל אחד ואחד מהם ואפשר לומר שמעבר להיותי מעריץ שלו - אני מעריץ של המחשבה שלו, הדרך בה הוא ניגש לנושאים מסויימים ומנסה לחקור אותם בסרטיו.
הוא אמר את זה בעצמו מספר פעמים - כל תסריט שלו מתחיל מאיזושהי שאלה תאורטית. אם תחשבו על כל סרט שלו תבינו שאפשר לזקק את העלילה לשאלה או בעיה תאורטית אחת, והכיף בגארלנד הוא שהוא לוקח את זה מאוד ברצינות וההתעסקות בנושא היא תמיד זהירה, מדויקת והגיונית ככל הניתן.
חזרה לנושא ה-AI: קשה לדמיין זמן בו הביטוי הזה לא היה שגור בכל פה, נכון? שבו לאף אחד אין גישה לצ'אט GPT (לשלי, אגב, אני פונה בשם ג'פטו) או שהטרנד החם ביותר הוא לא דמויות תלת מימד שמשלבות חיות, אנשים ועצמים ולהן שם איטלקי כמו "לארילי לארילה" או "בלרינה קפוצ'ינה", נכון? זה אכן היה המצב לפני לא כל כך הרבה שנים, וכשה-Al התחיל להתגלגל, המדרון הפך חלקלק וכדור השלג בלתי ניתן לעצירה כעת.
זו לא כתבת דעה על AI, אלא רק מבט עשור אחורה לסרט שחזה בצורה כל כך יפה רעיון ריאליסטי מאוד למקום שה-AI יגיע אליו. למעשה, אנחנו ממש כמעט שם. עוד רגע נפלא בסרט הוא שקיילב שואל את ניית'ן מדוע יצר את אווה, וזה עונה לו: "כבר עשורים שהגעתו של AI חזק היתה בלתי נמנעת, המשתנה תמיד היה 'מתי' ולא 'אם' ולכן אווה היא בעצם לא החלטה, אלא פשוט אבולוציה".
בים של יוצרים שלקחו צעד רחוק מידי לכיוון הפנטזיה עם אינטליגנציה מלאכותית, בעיני רק שני אנשים הצליחו להגיע לעתיד תאורטי הגיוני בנושא: אלכס גארלנד כאן וג'ונתן נולאן (כן, אח שלו), שבשתי הסדרות שיצר "Westeorld" ו-"Person of Interestיי נותן מבט כל כך עמוק, ריאליסטי ופילוסופי לעתיד ה-AI, שאפשר לתהות באם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים עוד.
השיחות של קיילב ואווה, ככל שאלה מתקדמים בסשנים שלהם, הופכות ליותר אישיות בהתבסס על דברים שהם לומדים אחד על השנייה, כמו בכל אינטראקציה אנושית בעצם. ניית'ן אומר לקיילב שלא היה טעם להסתיר ממנו את העובדה שהיא רובוט, כי אז הוא ב-100% בלי ספק היה חושב שהיא אנושית. תפקידו היה לבדוק אם לדעתו יש לה תודעה בהתחשב בהנחת היסוד שהיא אכן רובוט.
לקראת הסוף ניית'ן חושף שהוא שיקר לגבי מה המבחן האמיתי של אווה. ניית'ן נתן לאווה הכלואה דרך אחת לברוח - קיילב. הוא היה רק כלי, וכדי לגרום לו לשחרר אותה, כפי שניסה לעשות (והצליח) היא היתה צריכה להדגים יכולות של מודעות עצמית, מניפולטיביות, דמיון, אמפתיה ומיניות כדי לכוון אותו בדיוק לתוצאה שרצתה.
מהצד של ניית'ן המבחן עבר בהצלחה. העובדה שקיילב היה חכם ממנו, חשב צעד קדימה וביצע את התכנית יום לפני בכלל, היתה תוצאה לא סבירה בעיניו, שלא היה מוכן לה. אולי בעצם כל הזמן הזה הוא אמנם האמין ביצירה שלו, אבל שכח שיש לו בקרה רק על צד אחד במשוואה, ושעל קיילב ופעולותיו אין לו.
במקרה של "אקס מאכינה", התוצאה הסופית היתה הנקמה של אווה ביוצר שלה וחוסר אכפתיות גם מגורלו של קיילב - למרות שעזר לה. כמובן שכנראה שכל Al שכזה היה אולי מתנהג קצת אחרת, אבל זה בדיוק העניין - הסרט חזה מצב לא כל כך בדיוני שבסך הכל אומר: הנה מצב שבו AI הוא מושלם לחלוטין, הוא בדיוק כמו יצור אנושי רק חכם יותר, וזה מקרה אחד שיכול לקרות.
אנחנו כבר שומעים ויודעים על המירוץ של חברות ענק בדרך לבינה המלאכותית המושלמת. יש הרבה יתרונות, והסיפור הספציפי הזה, עם הסוף והתוצאה הסופית האלה, הוא רק דוגמה אחת שאלכס גארלנד כתב
להתרחשות מאוד הגיונית במצב הנתון בסיפור התשובה לשאלת ה-"מה אם" שבסרט אם תרצו. אבל זה די ברור לכולם שהעתיד ש"אקס מאכינה" מתאר, רק מבחינת קדמה טכנולוגית - כבר מאוד קרוב. הוא כמעט פה, וכבר יש לא מעט קווים חופפים. מה זה אומר, וכל הפילוסופיה שבאה עם זה - זה כבר סיפור אחר, ושאלת כל השאלות בנושא ה-AI, שכנראה אין בכלל תשובה חד משמעית עליה.
