"מומיה" הוא מסוג הסרטים שלא צריך לדעת עליו הרבה כדי להבין אם כדאי לך לצפות בו. אם אהבת סרטים כמו "להחזיר אותה" (Bring Her Back), "כשהרוע מזדחל" (When Evil Lurks) וכמובן את "להעיר את השד" (Evil Dead Rise של אותו הבמאי) – אז זהו חד משמעית סרט בול בשבילך.
אבל אם מתחשק לך לדעת עליו קצת יותר, אפשר להמשיך לקרוא. (בלי ספוילרים כמובן).
הקונספט הבסיסי של הסרט די פשוט. משפחת קאנון האמריקאית מקבלת שיחת טלפון משגרירותה במצרים עם ההודעה שנמצאה בתם הבכורה, קייטי (נטלי גרייס), שנעדרה שמונה שנים לאחר שנחטפה כשהמשפחה התגוררה בקהיר. קייטי חוזרת לחיות עם משפחתה בארצות הברית, אך היא אינה לגמרי עצמה. בעוד הוריה מנסים להבין מה קרה לה בשמונה השנים האחרונות, כוח אפל מתחיל לזרוע הרס סביבם.
אמנם הסרט משווק כעיבוד חדשני ומקורי לסרטי "המומיה" – שעברו כבר בסוף שנות התשעים עיבוד חדש כסרטי הרפתקאות – אך הבמאי לי קרונין משנה את הכיוון לאימת דיבוקים. שיבינו נכון: "מומיה" אינו חזרה על "להעיר את השד", אלא בסגנונו קרוב יותר ל"מגרש השדים", עם אכזריות מועצמת והרבה יותר דם. מעבר לבת הבכורה קייטי, המשפחה כוללת שני ילדים נוספים (המגולמים בידי שיילו מולינה ובילי רוי), שאינם חסינים כלל מפני החורבן והאלימות הקשה. ביצועיהם של שלושת הילדים מהווים הוכחה נוספת לכישורי הבימוי של קרונין, ובפרט ליכולתו לביים שחקנים צעירים.
ההורים – צ'ארלי (ג'ק ריינור, "מידסומר") ולריסה (לאיה קוסטה, "מחזור קישור הזמן") – עוברים תהליכים נפרדים מאז שובה של קייטי. בעוד צ'ארלי מנסה לחקור ולהבין בדיוק מה קרה לבתו, בהתאם לעבודתו כעיתונאי טלוויזיוני, לריסה עסוקה דווקא בכאן ועכשיו – בשיקומה של קייטי. המשחק מצוין וממחיש היטב את הדמויות, לצד כתיבה טובה. המתח בין רצונות ההורים אינו מוביל לרגעים קלישאתיים, אלא מרגיש אותנטי בהתאם למצבם הקיצוני.
מעל לכול, הסיפור ב"מומיה" פשוט סוחף. אמנם הסרט עשוי לעתים להיראות מפוזר, אך כל מה שמוצג מובן לחלוטין בסיומו. כל הדמויות אמפתיות – דבר שבא לידי ביטוי גם אצל דמות המשנה של שוטרת מצרית (מיי קלמאווי, "מון נייט") המנסה לסייע למשפחת קאנון. כמעט תמיד מה שקורה בסרט מעניין, בין אם מדובר ברגע דרמטי המניע את העלילה ובין אם בסצנה של אלימות קיצונית. אך יש לשים דגש על המילה "כמעט": אורך הסרט עולה על שעתיים, דבר שאינו מוצדק. בשולחן העריכה ניתן היה לחתוך לפחות רבע שעה, בעיקר במערכה הראשונה ובסיום.
בנוגע לסצנות האלימות, שבהן הכוח האפל שהגיע לבית משפחת קאנון עושה את שלו – האפקטים ב"מומיה" אינם מאכזבים כלל. בכמה שלבים שונים של הסרט, הגועל הוא כה מקורי ומפתיע, שקשה שלא להתפעל ממנו. עור מתקלף, שיניים נעקרות – נדמה שאין קווים שקרונין אינו מוכן לחצות. כבר בשביל הסצנות הללו לבדן, כדאי לצפות בסרט באולם קולנוע מלא שבו שאר הקהל מגיבים לגועל.
חשוב להבהיר, עם זאת, שמקור האימה בסרט אינו טמון רק בגועל. קרונין מפגין שוב את יכולתו ליצור מתח אפקטיבי, והפעם משתמש גם במקום אימה מקורי. במקום להתבסס על מיתולוגיה מוכרת או על פחדים דתיים, הסיפור מתמקד ברוע עתיק ובלתי מוכר, שקשה במיוחד להביסו. עניין זה, יחד עם האכזריות הבלתי מתפשרת של האלימות, הופך את הסרט למפחיד במיוחד.
גם ההיבטים הטכניים של "מומיה" בולטים לטובה. הנראות כללית טובה מאוד, ומשתמשת היטב בתפאורה המדברית – הן בבית משפחת קאנון באלבקרקי והן בסצנות המתרחשות במצרים. התמונה צהובה אך לא דהויה. גם שיטות הצילום עצמן מעידות על חשיבה והשקעה, עם שימוש מוצלח בטכניקת פוקוס מפוצל (split diopter shot), הגורמת לחזית ולרקע התמונה להיות חדים כאחד. הפסקול של סטיבן מקקאון – שהלחין גם את "הבור באדמה" של קרונין – מוצלח מאוד ומעצים את האווירה המתוחה. הוא בולט במיוחד בסצנת השיאים במערכה השלישית, שבה המוזיקה מתעצמת בד בבד עם הפרעות המתרחשות על המסך.
"מומיה" נותר הוכחה נוספת לכך שז'אנר האימה ממשיך להתפתח, ולא יהיה מפתיע אם יימנה עם סרטי האימה הבולטים של השנה. ואכן, אין בכך הפתעה של ממש לנוכח הגורמים שעמדו מאחורי הפרויקט: לא רק לי קרונין, אלא גם ג'יימס וואן (סרטי "המסור", "הרוע שבפנים", "לזמן את הרוע") וג'ייסון בלאם (מפיק סרטי "פעילות על-טבעית") הפיקו אותו. הסרט אף הצליח לשלב שחקנים מצריים בתפקידים אותנטיים בחלקים המתרחשים במזרח התיכון. "מומיה" פשוט משלב דרמה וסיפור סוחפים, אפקטים יוצאים מן הכלל וכמות נכבדת של הומור שחור לכדי חוויית צפייה מספקת מאוד. אל תפספסו אותה בקולנוע.
