במהלך העשור הקודם, צמד הבמאים ג’וש ובני ספדי היו במוקד תשומת הלב כעתיד של הקולנוע או כדור הבא של הבמאים בעידן המודרני, עם סרטים כמו “גוד טיים“. קשה שלא לראות למה: עם סגנון מאוד מובהק של פרנויה וקלאוסטרופוביה, יחד עם נושאים חוזרים של התמכרות והצלחה, ועם הוצאה מתמשכת של סרטים שרק משתפרים זה על זה.
אך כשנדמה היה שהסרטים שלהם מתחילים לתפוס תאוצה רצינית עם “יהלום לא מלוטש“, הצמד עשה בחירה מאוד לא צפויה להפסיק לעשות סרטים ביחד. כל אחד מהם הלך לעשות פרויקט סולו משלו, בני עם “מכונת המחץ“ וג’וש עם “מרטי סופרים“. ואומנם יש להם מכנים משותפים בין הפרויקטים – כמו ששניהם סרטי ספורט הבוחנים מקרוב את המאבקים של הצלחות וכשלונות – אבל אם בני הלך בדרך היותר קונבנציונלית לספר את הסיפור הזה בצורה שמקטינה את ההישגים האומנותיים שלו כבמאי, ג’וש לעומת זאת רק הכפיל את כל מה שהוא ובני עבדו עליו בסרטים הקודמים. התוצאה היא אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו לי בקולנוע השנה.
אבל בואו נחזור אל ההתחלה, אל הסיפור. העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות ה-50 ועוקבת אחרי מרטי מאוזר (טימותי שאלאמה), שחקן פינג פונג שמגיע משכונה יהודית ועניה ושכל מה שיש ברשותו זה הכישרון וחלום להיות הטוב ביותר בפינג פונג. כמובן שהסיפור מוצא דרכים חדשות לסבך את חייו של מרטי, כולל את החברה שלו רייצ’ל (אודסה א’ציון, “מעורר השאול“) שנכנסת להריון לא מתוכנן תוך כדי שהיא נשואה לגבר אחר, או איש עסקים בשם מילטון (קווין אולירי, “הכרישים“) שהולך ראש בראש עם מרטי.
אירועים כאלה ואחרים בוחנים את כוח הרצון והנחישות של מרטי, לוקחים אותו אל הקצה ונותנים את האופי הכאוטי של הסרט.
מבחינת משחק, טימותי משחק באופן שמרגיש בלתי נראה. על הנייר זה לא נשמע כל כך מרשים, כי האישיות של מרטי היא פרסונה דומה לזו שטימותי מציג בראיונות. אבל זה בין הדברים שלא לגמרי ברורים – האם הוא השפיע על הדמות או הדמות עליו. מה שבטוח הוא ששאלאמה מתמסר לתפקיד באופן מוחלט. כל הסרט חי וקיים על כתפיו, והוא לגמרי הצליח להעביר את האהבה והרעילות של הרדיפה אחרי החלום.
שאר הקאסט כולל את גווינת’ פלטרו בתור קיי, אשתו של מילטון, שחקנית לשעבר שוויתרה על החלום; טיילר אוקונמה (הראפר טיילר, דה קריאייטור) בתור וולי, שחקן טניס שולחן חובב ונהג מונית וחברו היחיד של מרטי; ועוד רבים אחרים. כולם בסרט משחקים ממש טוב, אבל מי שגונב את ההצגה (חוץ מטימותי) זה ללא ספק אייבל פררה, בתפקיד עזרא, איש מסתורי ומסוכן שמרטי מסתבך איתו והצלבויות איתו לוקחות את העלילה למקומות בלתי צפויים.
מבחינה טכנית, הצילום של דריוס ח’ונג’י הוא מדהים. הוא שומר על אותו סגנון קלאוסטרופובי וכאוטי שהאחים ספדי ידועים בו, אבל הסרט הצליח להגדיל את הסקופ כמעט מכל אספקט. סצנות האקשן הן הרבה יותר גדולות ומסובכות מהסרטיו הקודמים של ספדי, עם סצנות של פינג פונג שמצליחות לספק את אותה כמות מתח כמו האקשן. אם לסרט יש חיסרון, זה הסוף שלו. מצד אחד, הוא מאוד מתאים לסיפור שג’וש רוצה לספר על התמודדות עם כישלון והצלחה. אך עם זאת, לא הייתה מספיק הצדקה במהלך הסרט, מה שגרם לסוף להיות יפה אך לא עוצמתי.
האחים ספדי סיפרו באופן ודאי סיפורים שהם מאוד רצו לספר, אך בדרכים מאוד שונות. אפשר באותו הזמן לכבד את הרצון של בני לצאת מהדרכים המוכרות שלו, אך קשה להתכחש לכך שהסגנון הרגיל שלו ושל ג'וש הרבה יותר מהנה. הוא יוצר חוויה קולנועית הרבה יותר גרנדיוזית ומספקת, יחד עם התמסרות טוטלית של טימותי שיוצאת ממסך הקולנוע במספר דרכים שונות. מתוך במאי שאחד הכישרונות העיקריים שלו הוא לזעזע ולהשתלט על המרחב האישי של הצופים, עם “מרטי סופרים” הוא לראשונה הצליח גם להצחיק ולרגש – גם אם הדבר השני אחיו עשה יותר טוב השנה.
