רצח כתוב היטב: התעורר איש מת הוא הסרט החדש מסדרת הסרטים של ריאן ג'ונסון "רצח כתוב היטב". למי שלא מכיר, הסרט הראשון יצא ב-2019 עם דניאל קרייג בתפקיד ראשי בתור הבלש בנואה בלאנק, והפתיע את כולם. רוב האנשים הכירו את ג'ונסון דרך "אחרוני הג'די", וצורת הכתיבה שלו של טוויסטים והמשחק עם חוקי הז'אנר לא ישבה טוב עם הרבה אנשים, ואף פיצלה את מעריצי מלחמת הכוכבים עד היום. לכן אף אחד לא ידע למה לצפות מ"רצח כתוב היטב" הראשון, ובדיוק בגלל זה הסרט כל כך הצליח. ג'ונסון לקח ז'אנר שמזמן יצא מפופולריות ושילב אותו עם היכולת שלו לשחק עם הציפיות של הקהל, תוך כדי שהוא לוקח השראה מאבות ואמהות תעלומות הרצח. אם זה לא שבירת הכללים והמתח של אלפרד היצ'קוק, אז זה הסיפור והאטמוספירה שמרגישים ישר מתוך סיפור של אגתה כריסטי, כל זה בשביל ליצור אחד מהסרטים הכי טובים של העשור הקודם.
שלוש שנים לאחר מכן יצא "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" שהחזיר את דניאל קרייג לתעלומה חדשה. הסרטים בסדרה עומדים בפני עצמם, ו"תעלומה יוונית" הביא קאסט גדול יותר עם טוויסטים ומזימות מסובכות יותר. אני, כמו הרבה אחרים, חושב שההמשך היה פחות טוב מהמקורי, אבל עדיין סרט ממש מצחיק וכיפי. ועכשיו, שלוש שנים לאחריו, קיבלנו את "רצח כתוב היטב: התעורר איש מת", שזה הסרט הראשון בסדרה שמתורגם כמו שצריך.
הסרט הזה, כמו הקודמים, עוקב אחרי דמות ראשית נוספת לצד דניאל קרייג. בראשון זו היתה אנה דה ארמס, בשני היתה ג'אנל מונאה, ופה אנחנו מקבלים את ג'וש או'קונור בתפקיד ג'אד, מתאגרף לשעבר וכומר צעיר בהווה. הוא נשלח לכנסיה בעיירה קטנה כדי לחולל טוב, כשהכנסיה נשלטת על ידי כומר מושחת המגולם על ידי ג'וש ברולין. המתח בין שניהם גורם לשרשרת אירועים המובילה את בנואה בלאנק לעיירה לחקור את מקרה הרצח.
אתחיל ואומר שבניגוד לסרטים הקודמים, העלילה מתקדמת בצורה הרבה יותר לינארית, מה שהופך את הסרט הזה ל"מי עשה זאת" הקלאסי בסדרה. זה משהו שאני די מכבד, כי זה נותן הפרדה בין הסרטים. עוד משהו הוא שבנואה בלאנק לוקח צעד די אחורי, והסרט מתמקד באופן מאוד מעמיק בדמות של ג'וש או'קונור, שעושה עבודה מצוינת. הוא מאוד אמין בדמות ומצליח להצחיק וגם לרגש. איתו נמצא גם לב הסרט ונושאים עמוקים יותר על הכנסיה, חמלה, ועל האם אפשר לכפר על מעשי העבר. האם זה משהו שצריך להסלח לו או להעניש? נעשתה עבודה כל כך טובה לשלב את הנושאים האלה עם הצורה היותר קונבנציונלית לספר את הסיפור, שאין פה בדיוק את שבירת הז'אנר הקלאסית של ג'ונסון, אלא כמין שדרוג או העמקה של הז'אנר.
מבחינת הקאסט, קיבלנו פה מבחר רב של טאלנטים שעדיין לא הזכרתי, כמו קיילי ספאני, אנדרו סקוט, גלן קלוז, קרי וושינגטון, מילה קוניס, ג'רמי רנר, דריל מק'קורמק ותומאס היידן צ'רץ'. מעבר לעובדה שמדובר בכמה מהשחקנים הטובים ביותר בשוק כרגע, עם ציון לשבח לג'וש ברולין וגלן קלוז שעשו עבודה מצוינת, השימוש בשאר הקאסט היה די מאכזב. רוב כמעט מוחלט לא עושה יותר מדי ולא מרגיש חלק ממשי בתוך התעלומה. ואם אני עדיין בתוך התלונות, אז אומר שאני יודע שלז'אנר הזה צריך לבוא עם השעיית ספק, אבל בסרט הזה יש רגעים שממש מתחו את הקו לרמה שלא תואמת את ההיגיון של הדמויות, וזה מרגיש מתחת לרמה של ריאן ג'ונסון.
עוד משהו ששווה להזכיר הוא הצילום של סטיב ידלין בסרט, שהוא יוצא מן הכלל, עם אווירה גותית מהפנטת. המוזיקה של נתן ג'ונסון גם מוסיפה המון לסרט.
לסיכום, ללא שום צל של ספק קיבלנו עוד תעלומה מספקת מריאן ג'ונסון, שמצליח למצוא מקומות חדשים ללכת אליהם בתוך הז'אנר שבסופו של דבר הוא היחידי שהצליח להשאיר בחיים. ונכון שפה ושם יש כמה גיהוקים לאורך הדרך, אבל זה יותר משווה כשמסתכלים על התמונה המלאה.
