הבמאי המיתולוגי פול תומאס אנדרסון חוזר אלינו, כארבע שנים לאחר "ליקריץ פיצה", עם סרטו החדש "קרב רודף קרב", מה שנחשב בעיני רבים כלא פחות מאשר יום חג, דבר סמלי עם הקדמת בכורת הסרט בקולנועים לחג ראש השנה. אחד הדברים הכי מעניינים עם סרטיו של אנדרסון הוא המחסור בסגנון מובהק ומשותף, מה שהופך את הפילמוגרפיה שלו למשמעותית יותר מעניינת לעומת במאים כמו טרנטינו, נולאן או ווס אנדרסון. אין בזאת לצייר אותם כבמאים רעים, הרי שהאמת רחוקה מזאת, אלא סרטיהם מכילים טביעות אצבע מוכרות אשר מתלוות גם בטונים די אחידים, ככה שאף צופה לעולם לא יטעה בנוגע למי ביים את מה.
בניגוד אליהם ניצב פול תומאס אנדרסון, שיצירותיו הקולנועיות בעיקר מתמקדות בסיפור, וסגנון סרטיו מושפע בעיקר על בסיס מה כל סיפור דורש. הפילמוגרפיה שלו מכילה סרטי רומנטיקה כמו "חוטים נסתרים" המתמקד על החולשה שאהבה יכולה ליצור, או "מוכה אהבה" שבוחן דווקא את החוזקה שאהבה יוצרת, או "ליקריץ פיצה" שהוא בכלל סרט התבגרות על אהבת נעורים. ככה שהיופי הנסתר בכישוריו הקולנועיים של אנדרסון הוא יכולתו לקחת נושא כללי כמו אהבה, וליצור ממנו סיפורים כה שונים - וזה מבלי לדון בכך שסרטיו מכילים נושאים נוספים והיותם אפקטיביים יותר ככל שצופים ישקיעו בהם מחשבה נוספת.
"קרב רודף קרב" מספר על קבוצת מהפכנים בשם הפרנץ' 75, שהם נרדפים על ידי דמות שהיא לא פחות מאשר התגלמות הרוע הטהור - אלוף המשנה סטיב לוקג'ו (שון פן, "מיסטיק ריבר", "מילק"), יריבו של גיבור הסרט בוב פרגוסון (ליאונרדו דיקפריו, "היו זמנים בהוליווד"). פרגוסון הוא מהפכן לשעבר ומומחה נפץ, וביתו נחטפת על ידי הנבל לוקג'ו. על פני השטח, עלילה שכזו נראית דלה, אך היופי הטמון בסרט זה כמות והנושאים שאנדרסון מעביר דרכה, דווקא תוך שימוש בז'אנר של מותחן אקשן פוליטי.
אמנם הפוליטיקה בסרט די עדינה, אם כי ניתן לזהות בתסריט נושאים שמקבילים לחיינו כיום והעובדה שהסרט מתרחש בעת המודרנית, דווקא העדינות הזו עוזרת לצופים להתחבר לסרט. "קרב רודף קרב" נמנע מהצגת עמדות מסוימות או אזכורים לאירועים פוליטיים אמיתיים, אלה לב ליבו של הסרט נמצא ברעיון העקרוני של מהפכה, ואיך היא פוגשת את הדמויות. היחסים של הדמויות עם הרעיון הזה משתנה, אשר חלקן נולדו למהפכה, חלקן מבוגרות מדיה בשבילה, וחלקן לא יכולות לחיות בלעדיה.
על אף חוסר העקביות הסגנונית שהוזכרה קודם, דווקא נקודת ההשקה בין הפילמוגרפיה של פול תומאס אנדרסון, אשר מופיעה גם ב"קרב רודף קרב", היא יכולתו להוציא עומק כביר מכל שחקן. הדבר מעניק תחושת חיים אותנטית לכל דמות. למשל, בדמותו של בוב, שהוא מהפכן שמנסה לפרוש, הוא נאלץ ללמוד מחדש את כל דרכי הקבוצה מהפכנית כדי להתאחד עם ביתו. התסריט במובן מסוים מעיין ומרחיב בכל האספקטים האישיותיים של בוב, דומה במקצת לאיפיון של ריק ב"היו זמנים בהוליווד", אך גם מעניק פאן רגשי חזק שמאלץ את גיבורנו להתמודד עם עברו המורכב. בוב גם נאלץ להתבונן לתוך מערכת היחסים שלו עם ביתו. לתוך כל זה, אנדרסון גם משלב רובד קומי באמצעות הדמות של סרגיו סיינט קרלוס (בניסיו דל טורו, "העוקץ הפיניקי"), ודמותו גם עוזרת להשלים את מסעו האישי של בוב בהתמודדותו עם עברו. אך מי שגונב את ההצגה בסרט הוא דווקא שון פן, שמשלב בצורה נפלאה גם הן את תחושות של עוינות וזריעת אימה, בדומה לדמויות אייקוניות כמו הT-1000 ב"שליחות קטלנית 2", אך גם משלב בביצועו כמות מפתיעה של אנושיות.
מבחינה טכנית-קולנועית, "קרב רודף קרב" נמצא ברמה אחרת לחלוטין ביחס לאופק הסרטים שיצאו בשנה עד כה. מקורות שונים העריכו כי תקציבו נמצא בין כ130 עד 175 מיליון דולר, וכל דולר שהושקע נמצא בכל פריים על מסכי הקולנוע. צילומו של מייקן באומן (אשר עבד עם אנדרסון לפני כן ב"ליקריץ פיצה") תופס תמונה מוצלחת ביותר בכל פריים. השקעה כבירה זו נמצאת בכל סוגי הסצנות בסרט, בין אם מדובר בטייקים ארוכים עם תיאום מרשים של כל הגורמים מול ומבעד לעדשה, סצנות האקשן השונות או האווירה הגרנדיוזית המרחפת מעל הסרט בכללותו.
כל הסימנים מראים כי אנדרסון נמצא בשיא יכולתו, אשר בנה סיפור שסוחף את צופיו, מסצנת הפתיחה עד הסיום המרהיב. "קרב רודף קרב" הוא אמנם לא סרט אקשן מסורתי, וסצנות הפעולה שלו לא ממחישות את סגנון מתחריו כמו "ג'ון וויק". כל זה בכוונה, אנדרסון לא יצר סתם סרט Gun-fu. האקשן מזכיר יותר סרטים כמו "דרייב" או "הקשר הצרפתי", עם דגש על בניית מתח - דבר שהוא לא פחות מרשים מהכוריאוגרפיה של שחקנים כמו קיאנו ריבס או ג'קי צ'אן. סצנה אחת במערכה השלישית במיוחד ראויה לציון לשבח, שהיא ללא ספק סיקוונס האקשן המרשים ביותר שהוצג במסכי הקולנוע השנה.
מהרגע ש"קרב רודף קרב" הוכרז בתור עיבוד מודרני של הספר "ויינלנד" של הסופר תומאס פינצ'ון, שכתב גם את הספר מאחורי "מידות רעות" של פול תומאס אנדרסון, השאפתנות הייתה מובהקת. התוצר הסופי מראה היטב את כל יכולותיו הקולנועיות של אנדרסון, ואת הטכניקות שצבר לאורך הפילמוגרפיה העשירה שלו, בשביל ליצור סרט שהוא לא פחות מאשר קלאסיקה מודרנית ועל זמנית. עלילתו על מהפכנות, יצירת שינוי ומאבק פשוט בין דמויות תישאר עם הצופים בו לזמן רב, וכן גם סצנות האקשן המלחמתיות שהן המותחות ומרהיבות ביותר שנצפו השנה. זהו סרט היסטורי שראוי לא סתם לצפות בקולנוע, אלא במסך הגדול ביותר שניתן.
