גם אחרי שבע שנים קשה שלא להזכיר איך משחקי הכס הצליחה לעבור מיצירת מופת — אחת מחותמות תור הזהב של הטלוויזיה — לאחת האכזבות הגדולות בתולדות המדיום; כזו שיושבת בביטחון באינספור רשימות של הסופים הגרועים ביותר, לצד סדרות כמו איך פגשתי את אמא, אבודים ודקסטר. וגם אחרי שנוספה סדרה חדשה בשם בית הדרקון, שהצליחה לאחות חלק מהשברים, המותג עדיין לא חזר לאותה רמת תהילה של השנים הראשונות.
אבל בסגנון קלאסי שבו החיים מחקים את האמנות, דווקא הסדרה הקטנה עם הסקופ המצומצם ביותר ועם התקציב הצנוע ביותר מבין אחיותיה — היא זו עם הלב הגדול ביותר. היא מצליחה להחזיר עניין במותג, תוך שהיא חוקרת נושאים חדשים בטונים שונים, אך עם אותו גרעין שהפך את הסדרה המקורית לכל כך טובה.
האביר של שבע הממלכות מבוססת על סדרת נובלות קצרות שכתב ג'ורג' ר. ר. מרטין. העונה הראשונה מעבדת את הספר הראשון, האביר הלא־משוח. היא נפתחת במותו של האביר סר ארלאן מעץ־פני, והעלילה עוקבת אחר נושא הכלים שלו, "דאנק", המגולם בידי פיטר קלאפי (דברים קטנים שכאלה). דאנק, שגדל בסמטאות העוני של מעלה המלך, צריך להחליט מה יעשה כעת, כשהוא לבד בעולם וללא המנטור שהיה לו כאב.
בניגוד לאבירים אחרים, סר ארלאן היה אביר לא־משוח — כלומר, לא שויך ללורד או לבית אצולה, אלא רכב ממקום למקום ולקח עבודות מכל מי ששכר את שירותיו. כך שלדאנק אין לאן לחזור. בעולם של ווסטרוז, אבירים לא־משוחים נחשבים למעמד נמוך יחסית; רבים מהם הופכים לשכירי חרב, גנבים או פושעים. אך ארלאן לימד את דאנק שאביר לא־משוח הוא דווקא האבּיר האמיתי ביותר — כי הוא משרת את כל שבע הממלכות.
דאנק מחליט להמשיך בדרכו של ארלאן, מצטרף לטורניר באשפורד תחת השם "סר דאנקן הגבוה", ופוגש בדרך ילד אורווה קירח בשם אג (Egg), המגולם בידי דקסטר סול אנסל (משחקי הרעב: בלדה לנחשים וציפורי שיר). אג מתעקש להיות נושא הכלים שלו. בתחילה דאנק מסרב, אך עם הזמן השניים מתחברים והופכים לחברים הטובים ביותר.
הקשר בין דאנק ואג הוא לב הסדרה. הם משלימים זה את זה באופן מושלם: דאנק מגושם ופשוט, אך בעל לב זהב; אג חכם, חד לשון ולעיתים פרחח קטן. הכימיה בין שני השחקנים נהדרת, והם מצליחים למצות כל גוון — בדרמה ובעיקר בקומדיה. בלעדיה, הסדרה לא הייתה יכולה לתפקד.
מי שמכיר את משחקי הכס או בית הדרקון בוודאי יבחין בהבדל: בעוד הסדרות ההן מתפרסות על פני כל ווסטרוז, עם שלל דמויות וקווי עלילה רחבים לאורך זמן, כאן הסיפור מתרחש באזור אחד ובפרק זמן של כמה ימים בלבד, עם פוקוס כמעט מוחלט על דאנק. הבחירה הזאת מקרקעת את העולם, מעניקה לו גוון אינטימי ואמיתי יותר, וגם מאפשרת לסדרה לחצות ז'אנרים שלא התאימו לסדרות הקודמות.
דוגמה נהדרת לכך נמצאת כבר בסצנה השנייה של הפרק הראשון: לאחר שדאנק קובר את ארלאן, הוא מרים את חרבו ובוחר להמשיך בדרכו. המוזיקה האדירה של רמין ג'וואדי מתחילה להיבנות — ואנחנו מצפים לפתיח אפי בסגנון המוכר. אבל במקום זאת מגיע קאٹ קומי: דאנק פשוט יושב ומשלשל ליד עץ.
בשבירת הציפייה הזאת יש כמה רבדים. מצד אחד, יש כאן "חירבון" מילולי על הפתיח האפי — הצהרה פשוטה אך אפקטיבית: זה הולך להיות שונה. הרואיזם פוגש ריאליזם. מעולם לא ראינו את ג'ון סנואו עושה את צרכיו, אבל ברור לנו שהוא עושה. מצד שני, בסצנה שמיד אחר כך, בעודו יושב שם, דאנק מבחין בציפור אדומה — רמז לכך שיש גם יופי בחיים שלו, למרות כל החרא.
למרות השינויים, הסדרה שומרת על הנושאים המרכזיים של מרטין: זהות, והלב האנושי בקונפליקט עם עצמו. היא בוחנת לעומק את ערכי האבירות וההרואיזם — עד כמה הם מגוחכים וחסרי היגיון, אך גם עד כמה הם יכולים להיות טמונים בכל אחד מאיתנו, בלי צורך בתואר רשמי.
מבחינה טכנית, לא תראו כאן דרקונים או קסמים במיליוני דולרים של אפקטים. אבל יש השקעה עצומה בעיצוב הסטים והדמויות. הטורניר באשפורד קם לתחייה בפרטי פרטים — מהשריונות ועד סמלי הבתים. ובגזרת הקרבות, נדמה לי שהסדרה אף התעלתה: בפרק החמישי מוצגת סצנת הקרב הטובה ביותר שקיבלנו ביקום הזה. היא לא ראוותנית כמו "קרב הממזרים" בעונה השישית של משחקי הכס, אבל היא אפקטיבית, יצירתית ובעיקר אמינה הרבה יותר.
הודאגתי כששמעתי שמתכננים סדרה על האביר של שבע הממלכות. אולי כי נובלות דאנק ואג הן למעשה הדבר היחיד שקראתי מתוך מוחו המעוות של מרטין, וידעתי עד כמה הטון שונה וכמה הפורמט קצר — כזה שאפשר היה לדחוס בקלות לעונה אחת. ואם היוצרים ירצו להפוך כל ספר לעונה, יהיה צורך להוסיף חומר מקורי — ואנחנו כבר יודעים מה קורה כשיוצאים מגבולות הטקסט של מרטין.
אבל אני שמח להודות שטעיתי. יוצר הסדרה, אירה פרקר, הבין בדיוק את הטון ואת הפורמט. כל תוספת הרגישה מוצדקת, מתוך הבנה עמוקה של הדמויות והעולם. ואני כבר לא יכול לחכות למה שמגיע בהמשך.
