כבר שבוע שאני חורש את ״Call on Me״, להיט המועדונים של אריק פרידז מ-2004, שגם פותח בצורה הכי לא שגרתית את את הסרט ״יחידת העילית״ בסצנה שנחקקת בראש - בעיקר בדיעבד, אחרי הצפייה. כיף להזכר בשירים מהעבר. מה שנקרא Blast from the past (סורי-נוט-סורי על משחק המילים). אבל בואו נדבר רגע על ״העבר״. בשביל כל אחד מאיתנו, העבר הוא זיכרון, ומעבר לדברים בנאליים ורגילים שרובנו זוכרים, לכולנו יש זכרונות מאירועים מכוננים בחיים - לטובה ולרעה. ריי מנדוזה, שלחם ב-U.S. Navy SEALS, חבר לאלכס גארלנד המדהים ואלה יצרו יחד סרט מתוך זיכרון אחד מאוד מרכזי שלו מהלוחמה בעירק ב-2006. הסרט לוקח אותנו בזמן אמת, רגע אחר רגע, לתוך האירוע הזה.
כבר שנים אני מעריץ את אלכס גארלנד ברמה לא נורמאלית. סיימתי כל אחת ואחת מהיצירות שלו עם תחושה של פה פעור. כל פעם מחדש. מ”אקס מאכינה”, אולי המוכר ביותר מסרטיו, ועד ל”הקרב על אמריקה” עם קיילי ספייני אהובתי, שהגיע למקום השני ברשימת הטופ 5 סרטים של 2024 שלי. לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט גם על “DEVS”, המיני-סדרה המיוחדת והמפותית שלו, דבר שכנראה יוביל לריוואצ’ שלישי ממש בקרוב.
במקרה הזה, כאמור, גארלנד כתב וביים את הסרט בקולבורציה עם מנדוזה והסרט הוא שילוב של המופתיות הקולנועית של גארלנד והאותנטיות של מנדוזה בלספר את סיפורו האישי. מנדוזה, אגב, טרם ביים או כתב סרטים אחרים בחייו. נראה שהמטרה העיקרית פה היתה לספר את הסיפור שלו בעצמו והתסריט בוסס על הזכרונות שלו ושל חבריו לפלוגה - וזה מאוד מרשים. לרוב סרטים בסגנון מבוססים על ספר שכתב מי שהסרט עוסק בסיפורו או משהו כזה.
התוצאה היא מה שהרגיש לי כסרט המלחמה הריאליסטי ביותר שלפחות אני ראיתי מימיי. מרגישים שמשהו כאן שונה. לא בכדי קראו לו באנגלית פשוט “Warfare”. בגלל שהסרט מבוסס על זיכרון אחד חזק שמועבר בצורה כל כך מדוייקת ומופתית, הרגשתי כאילו אני ממש שם עם הפלוגה. תוך זמן קצר נוצר חיבור בין הצופה לדמויות ואשכרה אכפת לו מהם וממה שקורה להם. עוד דבר שמיוחד פה הוא שמבחינת סוג הסיפור, הסרט הוא בעצם אירוע אחד מתמשך. אין קפיצה בין ימים או שבועות או סיפור שמתפרש על תקופה.
הקאסט מרשים מאוד. יש כמה כוכבי ענק: ג’וזף קווין (הכוכב העולה מ”דברים מוזרים”), וויל פאולטר, מייקל גנדולפיני (כן, הוא הבן שלו) וקוזמו ג’ארוויס וגם כמה פחות מוכרים, וד’פרעה וון-א-טאי בתפקיד ריי מנדוזה. כמו כן, בסרט אין פסקול בכלל, בניגוד ליצירותיו האחרות של גארלנד שתמיד מעוטרות בפסקולים אקספרימנטליים ומרטיטים של שותפיו הקבועים ג’ף בארו ובן סאלסברי. הנוכחות המוזיקלית היחידה היא שיר הפתיחה ושיר הסיום - עוד דבר שמאפיין יצירות של גארלנד. בהתחלה זה “Call on Me” שכבר דיברתי עליו ובסוף זה השיר המדהים “Dancing and Blood” של להקת Low - להקה שאני מאוד אוהב ושהכרתי בזכות גארלנד, מהסדרה DEVS.
בניית המתח בסרט היא מופתית. בהתחלה לא מבינים ממש מה רוצים ממך אבל תמיד מרגישים משהו מתחת לפני השטח. וכשזה מגיע - זה מגיע. מדובר בסרט לא פשוט לצפייה, עם לא מעט דם ועוד דברים בסגנון, אבל לא בצורה שתצפו מסרט מלחמה או סרט אקשן. בכלל, הסרט הוא סרט דרמה. והזוועות בו הן שונות, חלקן בכלל פסיכולוגיות. הצופה שם איתם והופתעתי מכמה היה אכפת לי מהחיילים ששם בזמן הקצר שיצא לי להכיר אותם.
ברור לי שיש אנשים שיראו את הסרט אנטי-מלחמתי. אני לא בהכרח הבנתי את זה ככה אבל אולי יש בו גם אלמנטים שיכולים להתפרש ככאלה. ואלמנטים אחרים התפרשו אצלי בצורה הכי פשוטה - לספר את הסיפור ולתת לצופה להחליט מה המסקנה. אבל בראש ובראשונה: לכבד את כל מי שנכח שם בקרב הזה, החברים של מנדוזה, כאלה שכל לוחם יספר לך שפוגשים רק בשדה הקרב, שלחמו לטובת המולדת שלהם. בכלל, אם מסתכלים על זה מהזווית הזאת, כל חווית הקרב ששם כנראה גם נכונה לחיילים שלנו, שלוחמים ולחמו למענינו, לרוב בתחושת שליחות, לכל אורך הקיום של מדינת ישראל.
“יחידת העילית” הוא חוויה מרטיטה ועוצרת נשימה. הוא חודר לעצמות. מומלץ לראות רק בקולנוע. הסאונד עוטף והתמונה עשירה ומצולמת לעילא. סיימתי את הסרט בלי מילים, והדבר היחיד שאמרתי הוא “פאקינג מלך” - בקול אגב - בהתייחס לגארלנד. אני באמת כל כך אוהב אותו, ומקווה שההפסקה שאמר שלוקח מבימוי תהיה קצרה. מה שכן - “28 שנים אחרי” (שיפתח טרילוגיה) מגיע אלינו ביוני - ממש בקרוב - והוא על התסריט. ואני לא יכול לחכות. דבר אחד בטוח - ראיתי הרבה סרטים לאחרונה אבל מזמן לא חוויתי סרט כמו “יחידת העילית”, והוא לא יוצא לי מהראש. אני חייב לצפות שוב ומהר.
