היות והעונה השנייה של The Last of Us כבר מאחורינו ויש עוד די הרבה זמן עד לשלישית, נעלמו, ברוך ה’, הטינופים הלא פוסקים (ולא מוצדקים בעיניי) עליה. מה שכן, גם אם נשים רגע בצד את הסוגייה של “האם קיילי ספייני היתה יכולה להיות אלי הרבה יותר מושלמת” — שהתשובה לה היא כן — סדרה שבה קיילי ספייני היא שחקנית ראשית זה רעיון מדהים שהיה צריך לקרות כבר מזמן. היא שיחקה בכמה סדרות כמו “הסודות של איסטאון” ו-“DEVS” המצויינת של אלכס גרלנד (שגם עבד איתה ב”Civil War” וממש עכשיו מתחיל לצלם איתה את סרטו הבא, העיבוד למשחק “Elden Ring”), אבל בחיים לא הובילה אחת בתפקיד ראשי.
עכשיו, ב-BEEF הקונספט קצת טריקי כי — למרות שאני לא יודע איך זה יחולק מבחינת מועמדויות וכולי — בפועל יש ארבעה שחקנים ראשיים לעונה הנוכחית, שסובבת כולה סביב שני זוגות שנכנסים לסכסוך שיוצא מכלל שליטה לא בין בני הזוג בהכרח, אלא זוג נגד זוג. כלומר, שני שחקנים ושתי שחקניות. אז בפינה השמאלית יש לנו את אוסקר אייזק וקארי מאליגן ובימנית - קיילי ספייני וצ’ארלס מלטון.
כאמור, בעוד שהעונה הראשונה התמקדה בריב בין שני אנשים, איימי ודני, שרק מסלים דרך לא מעט בחירות והחלטות — לרוב מטומטמות — הסדרה היא אנתולוגיה —כלומר, כל עונה מביאה סיפור אחר לגמרי — והפעם יש לנו סיטואציה הרבה יותר מורכבת. ג’וש ולינדזי (אייזק ומאליגן) נשואים ומילניאלים. הוא מנהל קאנטרי קלאב מצליח ולכן שניהם מעורים בסביבה מאוד עשירה, מאוד מחוסרת דאגות (לפחות כלפי חוץ) שאין לה מקום טוב יותר להשוויץ בזה מאשר שם, אבל הם לא חלק מהעולם הזה, עדיין מסתכלים מבחוץ עם חלומות גדולים.
מנגד, אשלי ואוסטין (ספייני ומלטון) הם זוג Gen-Z די טרי ש”מרכיב משקפיים ורודים”, במילותיה של קיילי ספייני. שניהם עובדים באותו קאנטרי קלאב כעובדים זוטרים מן המניין וממעמד סוציו-אקונומי הרבה יותר נמוך, שמאוד מנותקים מאורח החיים של כל מי שמולם וסביבםמה שלא מפריע להם להרגיש מאוהבים, שמחים, ובלתי מנוצחים בחיים. אחרי שהם עדים לריב קיצוני ומאוד לא פוטוגני בין ג’וש ולינדזי (ב-5 דקות הראשונות, לא ספוילר אל דאגה), נסיבות החיים כביכול מאלצות אותם לפתוח במשחק ספק שחמט ספק דומינו של טובות, סחיטה ועמדות מינוף שמתדרדר לסיטואציות, מקומות ובעיקר השלכות הכי משוגעות שאפשר לתאר, במיוחד כי מה שקורה בין הזוגות משפיע גם על הסביבה שלהם לא מעט, שלא במודע משפיעה עליהם חזרה.
האמת שכבר מהפרק הראשון — לא, ממש מה-10 דקות הראשונות — זיהיתי עליית מדרגה משמעותית מהעונה הראשונה. לפחות בשבילי, משהו פשוט משך אותי ישר למה שקורה שם בצורה מיידית מאוד. הסצנה הראשונה, הלא קצרה בכלל, עשויה בצורה כה מדוקדקת ויפה שאי אפשר שלא להישאב לתוך הדרמה, ומשם ברגע שאתם בפנים — אתם רק תרצו להמשיך ולהשאר על הרכבת, כי הכל מתקדם בקצב מסחרר.
האלמנט הראשון שתפס אותי כבר מהדקה הראשונה היה המוזיקה של לא אחר מאשר פיניאס אוקונל, שתמיד חשבתי שהיה האח המוכשר יותר בשיתוף הפעולה הקבוע עם אחותו, בילי אייליש, לה מפיק את כל השירים משחר הימים. היכולת שלו להלחין סדרה — שהייתה לי הרגשה מראש שתהיה מרשימה — הוכיחה עצמה בגדול, עם פסקול שברובו המוחלט אלקטרוני ומבוסס סינתיסייזרים, מש ששובר את רוב “פרדיגמות” הקלישאה של איך פסקול צריך להישמע ומכניס טעם מאוד שונה ומעניין לסדרה — דבר שהוא בעצמו רמז אליו בראיון קצר ל-Deadline על השטיח האדום בפרימיירת הסדרה, בו דיבר על הכיוון ההפוך לגמרי שלקח מהכיוון “הג’ון וויליאמסי” הקולנועי-אורקסטרלי המוכר, שאני אישית די מתעב ברוב המקרים. כבר אותה סצנת פתיחה ארוכה ומרשימה שהזכרתי קודם מלווה במה שנשמע כמו קטע רציף אחד, אלקטרוני ונפלא, שאכן מופיע בצורתו המקורית (10 דקות ו-5 שניות) באלבום הפסקול ששוחרר יחד עם הסדרה. משם, לאורך כל העונה, הפסקול של אוקונל נוכח, מורגש, מעצים ומתבל כל רגע שהוא מופיע בו. אני אפילו אסלח לו לרגע על הסיכה האנטישמית החמודה שלבש באיזה טקס או שניים, מגיע לו פטור קצר.
ליוצר הסדרה, לי סאנג ג’ין הקוריאני (מה שמסביר נוכחות, תמות, ורפרנסים אסיאתיים — וקוראניים בפרט — בשתי העונות) הוא מאסטר של עלילה לא צפויה, כך מסתמן. שתי העונות ניחנות בזה אבל העונה הזאת במיוחד. מה מתחיל מאוד תמים מתגלגל לסיטואציות בכלל לא צפויות. מצד אחד אפשר להסתכל על חלק מהסיפור כמשחק שחמט בין שני “יריבים” (לפחות זה מתחיל כך) אבל ככל שהוא מתקדם הוא כבר יותר כמו לצפות בכדור שלג מתגלגל או רצף דומינו מתמוטט, בין אם מנסיבות רנדומליות או מהחלטות מודעות של הדמויות מהרגע שהסיפור מתניע. זה מגיע למקומות מביכים, עצובים מאוד, מצחיקים וגם כל כך מותחים לקראת הסוף. לא ציפיתי שאהיה על קצה הכיסא, מחזיק את הראש בין הידיים, בצורה כזאת (פרק 7, לפני אחרון). פרק הסיום הוא לא מושלם לחלוטין אבל בהחלט מביא סיום מספק בעיניי.
ההעדפה המיידית הזאת לעונה 2 אמנם לא נובעת רק ממנה אבל לחלוטין מושפעת חלקית מהנוכחות של קיילי ספייני — ושוב, העובדה שהיא ראשית. מעבר לעובדה שהיא ה-קראש ההוליוודי שלי ושחקנית כל כך, כל כך טובה בעיני, היא גם משדרת נוכחות כל כך חיננית ואנושית בתעשייה כל כך מכוערת, שנראה שפשוט לא משפיעה עליה כבר שנים. הוויב שלה כבן אדם בראיונות, טקסים והשקות הוא פשוט ההפך מהסטראוטיפ ההוליוודי המוכר שהשחית כל כך הרבה שחקנים ושחקניות עם התחלה תמימה בתעשייה. כך זה נראה ואני מאוד מקווה שזה אמיתי, אבל היא ללא ספק מביאה איתה את החן הזה לכל תפקיד שהיא משחקת, וגם כאן ממש מההתחלה, אבל בעיקר בהמשך, ניתן לראות שוב את הקיילי ספייני שאני כל כך אוהב, שמביאה את עצמה בצורה כה מוכשרת בכל פעם מחדש, במיוחד כשהיא שחקנית עיקרית/ראשית, מה שלא ראינו מאז 2024 ב”הנוסע השמיני: רומולוס”.
כאשר לשאר הקאסט, די ברור שכשמדובר בקארי מאליגן ואוסקר אייזק, שני שחקנים בקליבר עצום, המשחק שלהם לאורך כל הסדרה מהרגע הראשון הוא פאוורהאוס לא נורמאלי. כל אחד בנפרד ובמיוחד הדינמיקה שלהם יחד. הם מריצים שם דיאלוגים (לעיתים קשוחים וארוכים) בצורה מופתית שאפשר ללמד בבתי ספר למשחק.
צארלס מלטון הוא די חדש לי, למרות שכבר צפיתי בו ב”יחידת העילית” של אלכס גרלנד. מצחיק שהזוג הזה —אשלי ואוסטין — מגולם על ידי שחקן ושחקנית שאת שניהם גיליתי דרכו. הדמות שלו מצחיקה וקרינג’ית ומאוד “קולו של דור” באופן מיוחד מאוד, והוא משחק אותה לעילא. חוץ מהרביעייה הפותחת יש לנו לא מעט שחקני משנה נפלאים. וויליאם פיצ’נר (לנצח אלכס מאהון מ”נמלטים”), סהיאן ג’אן הקוריאנית — במה שנראה כתפקיד המרכזי הראשון שלה — נפלאה ממש. גם סונג קאנג-הו (פרזיטים) פה ויון יה-ג’אנג מצויינת. אפילו פיניאס אוקונל מהמוזיקה משחק פה — את עצמו, ולא רק במאו סתמי, אלא דמות של ממש, גם אם לזמן קצר בפרק אחד. אה, ויש גם כלבלב סופר חמוד.
אפרופו “דורות”, העונה עמוסה בניואנסים, בדיוק כמו קודמתה בסדרה. הפעם יש לנו המון סאטירה על פערים בין דורות, גילאים, מעמד חברתי, מעמד סוציו-אקונומי ועוד. בסוף הרבה מהסדרה יכול להיתפס כאוסף קריקטורות מאוד מדויקות על לא מעט נושאים. מה שכן, חשוב להזכיר שמה שאני אומר עכשיו ממש לא אומר שזו סדרת “מסרים לגרון” או משהו כזה. כשאני אומר ניואנסים על פערים אני לא מדבר על תמות פרוגרסיביות או פוליטיות חד-צדדיות מעיקות שבאים לחנך את הצופה. הסדרה היא פשוט תמונת מראה לצדדים כאלה ואחרים של החברה, על מגוון אספקטים שבהם. ככל שהעונה מתקדמת מגלים את האנושיות של כל אחת מהדמויות ואני חושב שכל צופה יוכל למצוא הזדהות עם חלקים מסוימים במגוון הדמויות שבסדרה.
אם זה לא היה ברור, העונה השנייה — או, החלק השני? הסיפור השני? — של BEEF כנראה תהיה מהעונות הטובות ביותר של 2026. אולי אפילו הטובה ביותר, ימים יגידו. חומר A24 מזוקק, נפלא וראוי לטייטל (והיום הם כבר לא קולעים בכל פעם מחדש כמו פעם). מה שכן, העונה הראשונה זכתה בזמנו לשבחים היסטריים וכמות עצומה של פרסים — אמיז, גלובוס זהב, קריטיקס צ’ויס ועוד ועוד — ובעיניי השנייה יותר טובה בכמה וכמה רמות. ראיתי אותן ברצף (את הראשונה לפני הסקרינר של השנייה) והפער היה לי משמעותי מאוד. אני רק מקווה שהעונה הזאת תקבל את אותן תשבוחות ורמת הערכה. מבחינתי קיילי ספייני ואוסקר אייזק חייבים לזכות בהכל. יאללה לרוץ לעשות בינג’, אתם תודו לי.
