לא בכל שנה יוצא סרט מדע בדיוני הוליוודי שהוא ממש אודיסאה בחלל. אמנם שנה שעברה יצא סרטו האחרון של בונג ג'ון-הו, "מיקי 17", אך קשה להגדירו ככזה. סרטים כמו "להציל את מארק וואטני" ו"בין כוכבים" הם הדוגמאות המתאימות יותר לסוגה הזאת בקרב הסרטים החדשים יותר. לצורך העניין, "פרויקט הייל מרי" מצטרף אליה לאחר שנים רבות של בצורת.
זהו סרטם החדש של פיל לורד וכריסטופר מילר, צמד הבמאים האחראים על מבחר עצום של קולנוע הוליוודי מרהיב – בהם "21 רחוב ג'אמפ", "גשם של פלאפל" ו"סרט לגו". השניים שימשו גם כמפיקים ותסריטאים על סרטי "ספיידר-וורס" המונפשים והמצוינים.
את התסריט כתב קולנוען לא פחות מוצלח, דרו גודארד, על בסיס ספרו של אנדי וויר – שכתב גם את "לבד על מאדים", ששימש מקור עבור "להציל את מארק וואטני". גודארד עצמו החל את דרכו כתסריטאי בסדרות כמו "באפי קוטלת השדים", "דרדוויל", ולאחרונה "פוטנציאל גבוה". בקולנוע כתב את "קלוברפילד" ואת "בקתת הפחד" (סרט שהוא גם ביים).
רקע שכזה על סרט אולי ייראה מעט ארוך או מייגע, אך הוא דרוש כדי להמחיש את סדר הגודל של "פרויקט הייל מרי". במונחים של גיבורי-על, אפשר להגדירו כ-event film לכל דבר ועניין – וזאת עוד בלי להתייחס לנפשות פועלות נוספות כמו גרג פרייז'ר ("חולית", "היוצר"), שצילם את הסרט בחסד, ודניאל פמברטון (סרטי "ספיידר-וורס"), שהלחין עבורו פסקול נפלא.
הסיפור עוסק בד"ר ריילנד גרייס (ריאן גוסלינג), מדען שמתעורר מתרדמת הרחק הרחק מכדור הארץ, ללא כל זיכרון של איך הגיע לשם. הוא נזכר בהדרגה, אמנם בשברי זיכרונות, ומבין שמוטלת עליו משימה קריטית: להבין כיצד להציל את כדור הארץ מחומר מסתורי שמאיים על השמש. במהלך הסרט הוא פוגש חבר חייזר שמצטרף למשימתו כדי להציל גם את כוכב הלכת שלו.
על הנייר, הקונספט של "פרויקט הייל מרי" יחד עם הקולנוענים שמאחוריו מבטיח סרט יוצא דופן. ואכן – זהו סרט מבריק עם סצנות עוצמתיות שישתיקו גם את הקהל הישראלי הכי סוער. אולם הוא לוקה בכמה בעיות שמרחיקות אותו מגדולה אמיתית. הביקורת הזו נכתבת בצורת סנדוויץ': תתחיל ממה שטוב, תמשיך למה שפחות, ותסתיים עם עוד דברים טובים.
הנרטיב מוצג בצורה לא לינארית, כשמתקיימים זה לצד זה שני קווים סיפוריים – מסעו של ד"ר גרייס בחלל, וחייו על כדור הארץ שמגלים כיצד הגיע למצבו הנוכחי. המעברים ביניהם נעשים בצורה חלקה, שאינה מאכילה את הצופים בכפית אך גם אינה מקשה עליהם. הנרטיב עצמו בנוי בצורה חכמה שהופכת את מרבית התפניות ללא צפויות ובו-זמנית להגיוניות. בנוסף, אווירת הסרט מבדרת מאוד – שילוב מוצלח של מדע בדיוני פר אקסלנס והומור אפקטיבי. זהו מרכיב חיוני כשמדובר בסרט חלל שאורכו עולה על שעתיים וחצי, ושבזכותו האורך אינו מכביד.
אולם הכתיבה רחוקה ממושלמת. גיבור הסרט, ד"ר גרייס, הוא הבעיה הגדולה ביותר. הוא כתוב בצורה רדודה למדי – האפיון מעניק לו מעט עומק, אך תכונותיו נועדו לפנות למכנה משותף כמה שיותר רחב. כתוצאה מכך, המסע שהוא עובר כדמות אינו מורגש מוצדק: סצנות השיא רבות, אך לא תמיד עובדות. ההשלכות של כישלון – סוף העולם – ברורות לחלוטין, אך כמסע אישי הן אינן מרגשות כפי שהסרט מנסה להציגן. הדבר מעיד על מניפולציה רגשית שאינה מוצלחת עד תום.
ליקוי נוסף הקשור אף הוא לכתיבה הוא הקצב. "פרויקט הייל מרי" מכיל סצנות איטיות רבות שאינן מצדיקות את אורכן – בעיה שניכרת בעיקר בחציו הראשון. המסר שהן מנסות להמחיש מובן במהרה, אך הן נמרחות דקות ארוכות. הדבר אינו הורס את החוויה ואינו הופך את הסרט בכללותו למשעמם, אך ללא ספק פוגע באיכותו.
כעת נחזור לדברים הטובים – שבלי ספק מתעלים על כל הבעיות. הצילום של גרג פרייז'ר אינו פחות ממרהיב. פריימים רבים, במיוחד אלה המציגים את החלל, יפים להחריד וישאירו את הצופים פעורי פה. אך גם הצילומים בתוך חללית הייל מרי הם יפים, וכך גם הפלאשבקים בכדור הארץ, שעושים שימוש נאה בשינויי יחס גובה-רוחב. האפקטים, שמתחברים היטב לאיכות התמונה, אף הם מופתיים – הן בתפאורה המצוינת של החללית והן בבובת הבובות שמגשימה את רוקי, חברו החייזר של ד"ר גרייס. היא נראית נפלא ומקרקעת אותו בתוך מציאות הסרט.
באופן שאינו מפתיע, גם המוזיקה של דניאל פמברטון מופתית. היא מציגה מנגינות מקוריות ויפות, ובסצנות המתוחות יותר היא הופכת את הסרט לסוחף עוד יותר. דוגמה בולטת היא סצנת ה"דיג", שבה הגיבורים מסכנים הכל כדי להוציא דגימות. בסצנות כאלה מתחברים כל המרכיבים כדי להביא כל קהל להתמסרות מוחלטת. גם בסצנות הרגועות יותר תורמת המוזיקה לאווירה שהיא גם משחקית וכיפית, וגם מתוחה נוכח חשיבות המשימה.
גם הביצועים מצוינים. ריאן גוסלינג עושה ככל יכולתו בתפקידו, אפילו אם הכתיבה מונעת ממנו להביא את מיטב יכולתו. ג'יימס אורטיז מדבב את רוקי החייזר ועמד בראש הקבוצה ששלטה בבובה שלו – ועבודתו היא ללא ספק הבולטת בסרט. הוא מעניק לרוקי אישיות מקסימה ומבריקה, ומסתנכרן באופן מושלם עם כתיבת הדמות, שמכילה רבדים מורכבים. ראויה לשבח גם סנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה"), המגלמת את מפקדת פרויקט הייל מרי בכדור הארץ. גם דמותה אינה פשוטה, והולר משקפת זאת היטב, מבלי שנראה שהיא מתאמצת כלל.
"פרויקט הייל מרי" הוא חד-משמעית מסוג הסרטים שאסור לפספס בקולנוע. הוא אולי לא מושלם, אך הוא משתייך לסוגה קולנועית נדירה ועושה הרבה מאוד דברים טובים – ובעיותיו מתגמדות לצד ההישגים. אז במילותיו של רוקי החייזר: "תדהמה, תדהמה, תדהמה". אך לא לגמרי מושלם.
