סרטו הקודם של לוקה גוואדגנינו, ״מתחרים״, יצא לקראת אמצע 2024 והפך מהרה לאחד הלהיטים המדוברים של השנה. חוות הדעת עליו היתה הכתבה הראשונה שכתבתי פה, ואהבתי אותו מאוד. לוקה ידוע בהיותו במאי חרוץ, עתיר חזון ומאוד מגוון, ורגע אחרי ש-״מתחרים״ יצא, כבר הוכרז שייצא לו עוד סרט ב-2024, ״Queer״, שנכתב על ידי אותו התסריטאי של ״מתחרים״ ושגם טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שהיו (כהרגלם) אחד מהדברים הכי טובים, בולטים ומדוברים בסרט, יחזרו ליצור את המוזיקה.
״קוויר״ יצא בהפצה קולנועית יחסית מצומצמת (בארץ במיוחד) ולמזלי הייתי בניו יורק אהובתי כשהוא יצא וזכיתי לראות אותו ממש כשיצא. לא ידעתי למה לצפות, חוץ מזה שהיה ברור שהסרט שונה כשמיים וארץ מ״מתחרים״. והו בוי כמה הוא שונה.
חייב להבהיר את זה חד וחלק: ״קוויר״ הוא לא סרט לכל אחד, בלשון המעטה. כמה וכמה אספקטים בו לא ישבו טוב על כל צופה, גם אוהבי קולנוע שלא זרים לסרטים יותר ״נועזים״ או מוזרים. אני אהבתי אותו מאוד, אבל זוכר שאמרתי למישהו שבניגוד לרוב הסרטים שאני יודע שמדהימים והאגו הקטנטן של ״מומחה הקולנוע״ שבי יתרגז מעט אם מישהו יגיד שלא אהב אותם - ובמילותיה של חברתי בר, ״מותר להם לטעות״ (בואו, רובנו כאלה) - אם מישהו יגיד לי שלא אהב את ״קוויר״, אבין את זה לגמרי. כי הוא טעם נרכש, חריג, כמו שוקולד לינדט 99% מוצקי קקאו כזה.
הדבר המיוחד הראשון ששמים לב אליו בסרט הוא הסטוריטלינג, שרק מוכיח כמה ג׳סטין קוריצקס תסריטאי מוכשר, כי כמעט ואין דמיון בין ״קוויר״ לבין ״מתחרים״. סגנון שונה לחלוטין של תסריט. סגנון שונה לגמרי של סרט. הסיפור מאוד רגוע ונינוח, פואטי. האנרגיה הפולסטילית של ״מתחרים״ יצאה מהקבוצה. זה מאוד נכון ומתאים לסרט הזה, כי הסיפור עצמו, המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי-חלקית של וויליאם ס. בורוז, יותר עדין מטבעו. זה סיפור אהבה, “סרט רומנטי” אם תרצו, אבל לא סטנדרטי ופנטזיונרי כמו מה שאנו רגילים לתאר ככזה.
לי הוא מהגר אמריקאי במקסיקו סיטי שבעקבות משבר גיל 40 קלאסי חי חיי בדידות, מכופתרות חצי פתוחות, פדורה אפורה, טקילה וסטוצים עם גברים מברים. הוא נראה די מרוצה מהעניין, לפחות על פני השטח. מפגש ביוג׳ין, סטודנט אמריקאי מסתורי ומושך שהגיע לבקר באיזור, משנה לו את סדר העדיפויות ויוצר לו בלבלה בחיים כפי שהכיר אותם.
דרך בימוי מוקפד וצילום מהמם מציג לנו לוקה סיפור שמגיע למקומות מאוד פילוסופיים, פואטיים וסימבוליים ככל שהסרט מתקדם בדרכו לסצנות סיום די מוזרות אך שופעות עומק. פה שוכנת הנקודה שתפלג את הקהל הכי הרבה בעיני, כי כשהסרט מגיע לאותם מקומות לא שגרתיים, צופים שלא מוכנים לזה (אני בינהם כן?) יכולים לתהות לרגע: “אוקיי מה קורה פה?”, ומכאן או להתחבר לזה או לאבד את הסרט מעט. מעניין מה אתם תחשבו.
במקרה שלי, אחרי הצפייה הראשונה הייתי מבולבל. ידעתי שראיתי משהו מיוחד ושבגדול אהבתי את מה שראיתי, אבל הסרט היה הרבה יותר מוזר ממה שציפיתי שיהיה. אז חזרתי לצפות בו שוב בקולנוע די מהר, כי ידעתי שאני צריך לקלוט את כל זה שוב. אחרי הריוואץ׳ - הוא קפץ לעשירייה הטובה ביותר שלי לשנת 2024.
האספקט שהכי קרוב אליייי בסרט הוא הפסקול. מי שמכיר אותי, קרא כתבות שלי, או ראה סטוריז שהעליתי פה בעמוד, יודע שההערצה שלי לטרנט רזנור ואטיקוס רוס, אנשי Nine Inch Nails שבדיוק זכו בגלובוס הזהב על ״מתחרים״, לא יודעת גבולות (ויאללה לאוסקר!). במקרה של ״קוויר״, הבנתי עם הזמן שאולי מדובר בפסקול הכי יפה שלהם מאז ״Waves״ שיצא ב-2019. התחרות צמודה עם ״The Killer״ של פינצ׳ר מ-2023. הסיבה מתרכזת בעובדה שכמעריץ ששם לב לקצת יותר ניואנסים שהופכים אותם למי שהם בעיני (כתוצאה מאובססיה לאלבומי הפסקולים שלהם), ראיתי בפסקול הזה חזרה לטרנט ואטיקוס שהיו פחות נוכחים (לצערי, מה נעשה) כבר המון זמן.
המוזיקה עדינה, משלבת בין האלמנטים הסינתיסייזריים המוכרים והאהובים של רזנור ורוס לכלים יותר שגרתיים ובעיקר - מוסיף חיים ועומק לכל סצנה שהיא מופיעה בו. אבל לא רק זה מה שהופך אותה לטובה כמו שתיארתי שהיא. האלבום ששוחרר הוא חוויית האזנה בפני עצמה, דבר שהיה שגרתי אצל רזנור ורוס לפני 2019 ומאז קצת התחלף באלבומי פסקול יותר “מחולקים” ופחות “אלבומיים” מטבעם. במקרה הזה יש לנו קטעים מלאים, שאפשר להקשיב להם כחוויית אלבום מנותקת מהסרט.
שוחררו גם שלושה שירים מקוריים. “Vaster Than Empires”, שיר הקרדיטים (שמבוסס על משפט מהיומן האחרון שכתב בורוס, כותב הספר עליו מבוסס הסרט, ומשפט אחר מפואמה של אנדרו מארוול משנות ה-1600), בו מתארח הזמר הברזילאי קאטנו וולוסו על השירה ביחד עם רזנור, הוא מרגש, קליט ומופק לעילא. כמו כן שוחררה גרסה נוספת לאותו שיר עם אלן ספארהוק מלהקת Low והמפיק המעולה BJ Burton, ועוד שיר שבכלל לא הופיע בסרט (נחתך ברגע האחרון?) - Te Meldigo, בלדה לטינית בספרדית בה מתארח על הווקאלס עומאר אפולו שמשחק בסרט. הכל כל כך יפה! כמה השקעה!
דניאל קרייג מביא תצוגת משחק כמו שלא ראינו מעולם. יש אומרים שזה תפקיד חייו. הוא מרים את הסרט על הכתפיים בגאון, ויש יגידו שבאומץ כי הוא חד משמעית יוצא מאזור הנוחות כמו שלא הרבה שחקנים יקבלו על עצמם. זמן טוב להגיד שהסרט לא חוסך במיניות - על אף היעדר עירום, הסרט מציג סצנות סקס די חשופות (שמלוות במוזיקה של הישמור). וזה עוד אספקט שיכול להרתיע צופים מסוימים. בסופו של דבר הסרט מתרכז לקרייג ודרו סטארקי, שטרם הופיע בהרבה טייטלים גדולים, ומשחק מעולה כקונטרה לדמותו של קרייג.
לוקה גוואדגנינו ממציא את עצמו מחדש מסרט לסרט, בודק תחומים וטריטוריות רעננות תוך כדי שמשאיר קצת ממה שהופך אותו למי שהוא. ב”קוויר” הוא הלך למקומות פילוסופיים יותר. אחרי שתי הצפיות שלי ב“קוויר”, הבנתי שאני מוצא את עצמי חושב על הסרט לא מעט, ושעם כמה שיהיה שנוי במחלוקת ודיון, לפחות בעיני אכן מדובר ביצירת מופת קולנועית נוגעת ללב שנשארת איתך. במחשבות ובאוזניות (כי איזה פסקול וואו). אני חושב שזה ברור מהטקסט כמה הוא נשאר איתי.
