שמעו, סרט טוב זה לא. חשוב לשים את זה על השולחן מההתחלה. הוא לא חווית צפייה משעממת או משהו, כי בכל זאת - יש אקשן ויש רגעים כל כך גרועים שתופסים אותך לא מוכן וקורעים מצחוק, אבל הבעיה פה, בניגוד ל-“ונום: הריקוד האחרון” למשל, היא שהפעם זה בקטע לא אירוני כלל וכלל, ומשום מה הם כן ניסו לקחת את עצמם ברצינות. יותר מידי ברצינות. למעשה, הסרט לוקח את עצמו עד כדי כך ברצינות כך שבחטא היוהרה הוא מכין את הקרקע לסרט המשך, כאילו היה באמת סביר שדבר כזה יקרה. בדיעבד אנחנו יודעים שזהו למעשה הסרט שהרג סופית את יקום הנבלים של מארבל וסוני, שגם ככה עברה עליו שנה לא פשוטה ב-2024. אישית, אנחנו נתגעגע. באמת אבל.
הדבר ראשון ששמים לב אליו ליטרלי מהפעם הראשונה שפרצופו הגברי המסוקס של אהרון טיילור-ג’ונסון מברך את המסך הוא ש… רגע, למה הוא משחק גרוע? כאילו, ממש גרוע, בקטע תמוה מאוד. הוא הרי שחקן ממש טוב - ראינו אותו בלא מעט סרטים כמו “טנט” של נולאן ו-“חיות ליליות” של טום פורד, והוא באמת שחקן מצויין. אבל כאן, משום מה, הוא משחק רע בצורה שנראית כמעט מכוונת. מהבעות פנים שלא היו מביישות את דיסני צ’אנל, לקריאת שורות כמעט נטולת אותנטיות לגמרי, לרגעים דרמטיים כל כך לא אמינים עד שגרמו לכל האולם להתפרץ בצחוק עצום. הכל בסדר אהרון?
ראסל קרואו הגדול והגלדיאטור-לשעבר נותן את הספין המארבלי לדון ויטו קורליאונה הסנדק, הגרסא החדשה, הרוסית והמשופרת, ובתור שחקן שנהג לשחקן בסרטים זוכי אוסקר שנה אחרי שנה ולהיות אייקון של אקשן קצת מוזר לשמוע אותו מוציא תסריט כזה מפיו. ועוד במבטא רוסי מזויף. מה ד’פאק.
המערכה הראשונה של הסרט היא סוג של ״באטמן מתחיל״ מעליבאבא, באחד מסיפורי ה-Origin Story הכי תמוהים שנתקלנו בהם בסרט קומיקס. נראה שבזמן כתיבת כל סיפור המקור של קרייבן הצייד הנחה את הכותבים קו מנחה אחד: “אם משהו לא הגיוני, הכל טוב נמשיך הלאה ונמשיך לכתוב. הצופה לא ישים לב, כי הרי הסרט עד כדי כך טוב אז זה נסלח”. אפשר להגיד שבאופן מסוים מדובר באנטי-תזה של ״באטמן מתחיל״— היכן שסרטו של נולאן נותן קרדיט לאינטליגנציה של הצופה, ״קרייבן הצייד״ לועג לה לחלוטין.
ב-״קרייבן הצייד״ גם נתקלנו בתופעה שטרם נתקלנו בה בכל סרטי הקומיקס שצפינו בהם במהלך כל חיינו. בפעם הראשונה אי פעם, היה בסרט נבל שבשום נקודה בסרט לא הבנו מה הכוח על שלו. יש לו כוח על, והוא משתמש בו מספר פעמים בסרט, אבל פשוט לא הצלחנו להבין מה הוא עושה. מה שכן - כריסטופר אבוט דופק נוכחות כנבל שלבוש הכי טוב בשנת 2024 - לדוגמא, מפציע לכסח אקדוחנים בחליפה ומשקפי שמש, או מגיע לזירת קרב ביער מלא ערפל עם מכנס מחויט וטרטלנק תכלת מעוטר בעיגולי שמחה בבית השחי.
אם נשווה את ״קרייבן הצייד״ לרגע עם הסרטים האחרונים מיקום הנבלים של מארבל/סוני שיצאו השנה, הסרט ממש לא מצחיק בקטע טוב כמו ״ונום 3: הריקוד האחרון״, שהוא די סאטירה עצמית על ז׳אנר סרטי הקומיקס, וגם לא מצחיק בכמה שהוא מביך כמו ״מאדאם ווב״ (לא זוכר מתי צחקנו בקולנוע כמו ב-״מאדאם ווב״). יש בו קטעים שהעלו צחוק עצום מצד הקהל אבל זה לרוב לא היה בקטע טוב כלל- בעיקר בא מ-Line Deliveries מעוררי קרינג׳ בכל הגוף, החלטות תסריטאיות הזויות לחלוטין (כל כך הרבה פעמים שאור הרים ידיים ואמר בקול “רגע, מה? למה?”) או פשוט רגעים שלוקחים את עצמם, שוב, הרבה יותר מדי ברצינות. מציעים לשים לב לסיבה ש”הקרנף” הופך לנבל. וואו, מופת. כל זה מלווה במוזיקה מאד רצינית ודרמטית שמעוטרת בווקאלס ברוסית כדי להכניס לאווירה, שלא גרועה בפני עצמה אבל בדיסוננס קיצוני עם כמה שאפשר לקחת את הויזואליה שהיא מלווה ברצינות.
נקודת דמיון אחת שיש בין הסרט הזה ל-״מאדאם ווב״ היא הנבל הראשי, ״הקרנף״, שבדומה ליחזקאל סימס מ-״מאדאם״, כל משפט (או צליל) שהוא מוציא מהפה זה זהב קומי. עדיין לא החלטנו אם המשחק של אלסנדרו ניבולאה הוא גאוני או זוועתי- ניתן להיסטוריה לשפוט בעניין זה. מי יודע, אולי עוד 20 שנה זה ייחשב לפורץ דרך. אבל עם תסריט כזה, אפשר להגיד אולי שהוא סיפק את הסחורה? יש מצב.
ישבנו באולם קולנוע בניו יורק, אולם Dolby די נפלא שמצוייד בכורסאות מתכווננות (סתם ככה, לא VIP או משהו) וכן הדגיש מיקס סאונד מושקע, אז לפחות החוויה הזאת היתה טובה. בקהל היו איתנו אנשים שמציינים את כל המנעד של קהל הסרט האפשרי: שאווטאווט לשתי הבחורות שישבו מאחורינו וצחקו בטירוף מכל טמטום שאנחנו צחקנו ממנו, אבל היו גם צופים “רגילים” או “אדישים” ואפילו איש אחד בהמשך השורה שלנו שישן שינת ישרים והשלים שעות שינה מכל השבוע. כמו כן, אולי דמיינו אבל יש מצב שנשמעו נחירות מאחורינו בזמן סצנה האחרונה.
״קרייבן הצייד״ הוא לא סרט טוב בכלל. האם סובלים במהלך הצפייה בו? ממש לא. יש כמה סצנות אקשן חביבות ובסך הכל מדובר בצפייה סבבה, אם יודעים למה לצפות. אפילו נעז לומר שיש סרטים ביקום קולנועי הראשי של מארבל שלא עולים הרבה מהרמה של הסרט הזה. תוך כדי כך הוא בתכלס לוקח כל פנייה לא נכונה שסרט קומיקס יכול לקחת. כל קלישאה. כל טעות. כל זלזול בהיגיון. על כן, צופים ללא ספק יוכלו למצוא דברים לאהוב בסרט הזה, ולא היינו שוללים צפייה בו- גם אם זה רק בקטע אירוני. ואל תשכחו - לא לסמוך על אנשים שלא אוהבים את טוני בנט.
