ספוילר: לא היה כזה.
במהלך תקופת השידור של "משחק הכס", הציבור היה מפוצל בשאלה מי היה ה"נבחר" — הגיבור האולטימטיבי של הסיפור שינצח בסופו ויהיה המושיע שהאנושות תמיד נזקקה לו. בסיפור מורכב כמו "משחק הכס", האם מישהו אי פעם נועד לתפוס את התואר הזה?
"משחק הכס" שיחקה עם הרעיון של ה"נבחר" מאז הצגתו של סטאניס בעונה 2, דרך ג'ון סנואו לאחר תחייתו בעונה 6 ועד דאינריז, אם הדרקונים, והמוניטין המיתי שרכשה לעצמה מעבר לים הצר. אז מי מביניהם היה הנסיך/ה שהובטח/ה, הנבחר/ת, זה/ו שינהיג/תנהיג את האנושות מתוך החושך אל האור?
הדמות הראשונה שראינו מתמודדת עם קומפלקס משיחי היה סטאניס באראת׳יון. הכוח המניע הגדול ביותר של סטאניס היה תביעתו לכס — שלפי טענתו של נד בנוגע לכך שילדי רוברט וסרסיי הם ממזרים, ולאחר מותו של רוברט, הוא האדם הלגיטימי לשבת על כס הברזל. אך מעבר לכך, תמיד עמדה לצדו מליסנדרה, שלחשה לו כיצד הוא ״לוחם האור״ שידחה את החושך המגיח לבלוע את השחר. בהדרכתה, הוא האמין תמיד שגורלו נועד לגדולות, מעבר לתפקידו ה"רגיל" של אדם בעולם. הוא האמין שאדון האור ייעד אותו לשלוט בווסטרוס, לנהל את העם ולאחד אותו לקראת המלחמה הגדולה המגיעה מהצפון.
מה הביאה לו אמונה זו? היא גרמה לו לשרוף אנשים שלא האמינו באותו האל כמוהו, הוא השתמש בקסם אפל כדי להתנקש בחיי אחיו, ולאחר מכן אף הקריב את בתו לאל שבו האמין — כל זאת בעודו מאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, אפילו את האמצעים הנוראים מכולם — כשהמטרה היא הוא עצמו כ-״לוחם האור״ המאחד את האנושות מפני החושך ומביס את אלו שגזלו את הכס מתביעתו הלגיטימית של ביתו. לאחר המעשה המחריד של סטאניס כלפי בתו, מחצית מצבאו עזב אותו, מליסנדרה רכבה צפונה, ואשתו שמה קץ לחייה. סטאניס הביא את חורבנו על עצמו, ולאחר כל זאת, הקרב מול בית בולטון כבר נראה אבוד מראש, וסטאניס ידע זאת. אך סטאניס, מלא באמונה שהוא המושיע האולטימטיבי, המשיך להילחם. כולנו יודעים כיצד זה הסתיים.
לאחר שכוחותיו של סטאניס הובסו, וסטאניס עצמו נהרג כאדם בשר ודם, מליסנדרה חוותה משבר קיומי, תוהה כיצד הוטעתה על ידי אדון האור בכך שהאמינה שסטאניס הוא ה"נבחר", ״הנסיך שהובטח״. בדיוק באותו זמן, ג'ון סנואו נרצח בידי אחיו של משמר הלילה, וסר דאבוס הציע למליסנדרה לנסות ולהחיות אותו. בתחילה היא הייתה ספקנית לגבי יכולתה לעשות זאת, אך כשהצליחה, הסיטה את תשומת לבה לנסיך חדש שהובטח.
נשים בצד את העובדה שמאוחר יותר ג׳ון נמצא כמועמד הטוב ביותר לתואר — בנקודה זו לא היה זה אלא עוד ספקולציה, ועוד נבואה שמליסנדרה בחרה להאמין בה — נבואה שג'ון תמיד ביקש לדחות. לאחר מכן הוא הצליח לאחד חלק גדול מצבאות הצפון, חזר ולקח את ווינטרפל בחזרה מידי אויביו, והוכיח את עצמו כשליט ראוי, מה שרק חיזק את אמונתה של מליסנדרה בו. אך לאחר שהגלה אותה מהצפון עם גילוי מה שעשתה לשירין, זה כבר לא ממש משנה. רק שהדבר הבא שהלכה לעשות היה להפליג לדרגוסטון כדי לנסות לאחד את קרח ואש, ולסייע לג'ון להגשים את גורלו.
בינתיים מעבר לים הצר, ראינו דמות נוספת המתמודדת עם תסביך משיחי, וכמובן שזו דאינריז טארגראיין. איננו מתכוונים להרחיב על כך יתר על המידה, שכן אשליות הגדולה של דאני ותחושת הצדק המעוותת שלה כבר נדונו לעומק. אך בקצרה, דאני גדלה תחת האובססיה של אחיה לתבוע את הכס, אותו אח שהיה מוכן לעצור בפני כלום כדי להשיג לעצמו צבא ולתבוע מחדש את תביעת בית טארגראיין על ווסטרוס. לאחר שנפטרה ממנו, היא נטלה את השאיפה הזו לעצמה, בידעה שהיא אם הדרקונים ושבכוונתה לתבוע מחדש את כבוד ביתה ולכבוש את ווסטרוס בכוחות עצמה. אין ספק שעשתה גדולות במפרץ העבדים, אך ההבדל הוא שבניגוד למה שבא לאחר מכן, שם האנשים העריצו אותה כמנתצת השלשלאות , ובתור הדמות המשיחית שתמיד ראתה את עצמה, מה שרק חיזק את הביטחון העצמי שלה. כאשר הגיעה לווסטרוס, ואנשים חששו ממנה כמפולשת זרה, במיוחד לאור עברם המשותף עם אביה, המלך המשוגע — חוזקה ובטחונה החלו להיסדק. כאשר נודע לה על זהותו האמיתית של ג'ון, תביעתו לכס, התמיכה שזכה בה מהאנשים, ועובדת כך שאנשים שאמורים היו לעמוד לצדה חתרו תחתיה — זה נגמר. אולי היא אינה המושיעה שתמיד חשבה שהיא?
בסוף היא עמדה בכל ההבטחות שנתנה לאורך הדרך — הרגה את אויביה והחריבה את בתיהם, ובדרך רצחה אלפי אזרחים. לאחר מכן, הבטיחה לג'ון שתבנה עולם טוב "כי [היא] יודע[ת] מה טוב". ג'ון, שחשש כבר לגורל אחיותיו בנקודה זו, ידע שהן לא יקבלו את שלטון העריצות שלה, ושאל: "ומה לגבי כולם האחרים, כל מי שחושב שהוא יודע מה טוב?"
“אין להם זכות בחירה.”
מה שמוזר הוא שחלק מהמעריצים רואים את הסיפור כאילו ג'ורג' כתב אותו כאחד המאדיר את בית טארגראיין — כיצד שושלת קסומה, יפה וחזקה זו לקחה בחזרה את תפארתה האבודה שנחטפה ממנה על אנשים, שאותם למעשה הם כבשו בכוח כמה מאות שנים קודם לכן. בעוד שכנראה אנחנו לא יודעים באמת כיצד הספרים יסתיימו, לאור תמות קודמות בסיפור, הרמזים בסיפורה של דאני ואפילו בהתבסס על סדרת הפריקוול שיצאה לאחרונה "בית הדרקון" (שמרטין תמך בה ובה היה מעורב אישית בצורה עמוקה), ובידיעה שג'ורג' סיפק לדיוויד ודן פרטים על סיום הסיפור — נראה סביר יותר מלא שהסיפור כתוב כמעין ביקורת על ביתם. הבית שתמיד ראה את עצמו כמין העליון מכולם, שבזכות שליטתם על דרקונים ואחיזתם בכוח מאגי זה הם אמורים גם להנהיג את הממלכות ולשלוט על כולם, אפילו האנשים הזרים של ווסטרוס. בסוף, ביתם הביא את חורבנו שלו והביא את עצמו לאבדון בשל תאוות הכח שלהם, חמדנותם, יהירותם, ומעל הכל — הקומפלקסים המשיחיים שלהם. זה בדיוק כמו כל טרגדיה שייקספירית או יוונית, אך ״מונגשת״ לזמנינו בנושאים המוכרים לנו יותר בספרות המודרנית. אנחנו בטוחים שבעונות עתידיות של "בית הדרקון", ואם יאושר סדרה על כיבוש אייגון ב-HBO, נקודה זו תהיה ברורה עוד יותר לקהל הרחב.
השורה התחתונה היא, שדאינריז וסטאניס שניהם מייצגים דיקונסטרוקציה של קלישאת ה"נבחר" בספרות הנפוצה — ומצביעים על כך שלהיות ה"נבחר" הוא למעשה דבר מסוכן, שעלול להוביל ליהירות מוגזמת ולהתנהגות בלתי מוסרית. לאהוב את דאינריז או סטאניס כדמויות בדיוניות זה יותר מקובל, ואפילו לקוות שהם יצליחו כדמויות טלוויזיה "מגניבות" זה סבבה והכל — אבל להאדיר אותם ברמה האידיאולוגית האישית עד סוף סיפור העלילה שלהם נראה לנו כהחמצת הנקודה של כל הסדרה. דאני וסטאניס שניהם אימצו את מעמדם כ"נבחרים", ודבר זה הניע את כל המוטיבציה שלהם. סטאניס, שהאמין שהוא היורש הלגיטימי לכס לאחר מות רוברט ו-״לוחם האור״ לכאורה, ודאינריז, שהאמינה שתביעתה לכס היא האולטימטיבית, המבוססת על שושלת טארגראיין בעקבות כיבוש אייגון, ועל כך שהיא אם הדרקונים, מנתצת השלשלאות, הבלתי נשרפת וכו' וכו'... אך בסוף, שניהם ראו את אותה התוצאה — שיהירותם וחוסר המוסריות שהניעו אותם לגדולות הביאו למעשה לחורבנם ולסיום שושלתם כולה.
ג'ון לעומת זאת, מסמל את ההפך הגמור. במבט שטחי, ג'ון היה הדמות היחידה שהייתה בפועל "נבחר". הוא היה היורש הלגיטימי לכס הברזל לפי כללי הירושה המבוססים על שושלת טארגראיין, אך גם אדם מתאים לשלוט שמצא את עצמו במצב שבו יכול היה לנהיג את שבעת הממלכות עם תמיכת ההמון בעקבות כל הישגיו, ובמיוחד תפקידו בסיום הלילה הארוך ובחיסול איום הווקרים הלבנים. ההבדל הוא, שג'ון היה היחיד שדחה את מעמדו ה"משיחי", ודחה את תפקידו כ"נבחר".
לאחר כל הישגיו, ולאחר שהבין כמה תמיכה יש לו מהאנשים הפשוטים, הוא עדיין מעולם לא התכוון להיות מלך או לשלוט על מישהו. סיפורו של ג'ון רק מדגיש את העובדה ש-״משחקי הכס״ ניסתה בכוונה ללכת נגד קלישאת ה"נבחר" הכה הפופולרית ביצירות ספרותיות אחרות. ג'ון היה הדמות שעמדה בקריטריונים באופן המתאים ביותר, ובכל זאת דחתה את מעמדה — ובסוף הוא היה היחיד שסיפורו לא הסתיים בסיום טרגי יתר על המידה שבו יהירותו מביאה את מפלתו. בצורה האופיינית ל-״משחקי הכס״, הוא גם לא היה הגיבור המנצח שזכה בכס בסוף — הוא שילם על פשעו של רצח דאינריז. אך בסופו של דבר, הוא היה היחיד שכוחו לא כילה אותו וגרם למפלתו, והיחיד שיהירותו לא הביסה אותו בסופו של יום.
"משחקי הכס" מעולם לא התכוונה לכך שקלישאת ה"נבחר" תהיה אלמנט אמיתי בסיפור, שתוביל לגיבור האולטימטיבי לנצח בסוף בזכות תביעתו, כוחותיו או אפילו הישגיו. להפך — אנחנו מאמינים שהכוונה הייתה להראות כמה פרספקטיבה כזו מסוכנת, וכיצד קומפלקס משיחי יכול להיות דבר הרסני. כאשר דמויות התקבעו על הרעיון שהן עליונות, שהן נועדו לגדולות ושנבחרו להנהיג ולשלוט על כולם, הדבר רק גרם להן לנהוג בצורה בלתי מוסרית והגביר את יהירותן, מה שהוביל בסוף לחורבנן.
לא היה "נבחר", ומעולם לא הייתה כוונה שיהיה. בסוף, הדמות בעלת הנרטיב הטוב ביותר שאנשים יכולים להזדהות עמה הגיעה לפסגה — אפילו אם המחשבה שהם ינהלו ממלכה כלשהי, ובוודאי שש מהן, מעולם לא עלתה על דעתם. הסיפור של ASoIaF בא להראות שמרדף אחר כוח המבוסס על תביעה, נבואה, יהירות, שם משפחה ותארים אינו מה שיביא אותך לפסגה בסופו של דבר — אלא אולי צניעות וחכמה, ומעל הכל — הכוח לעשות טוב לאנשים הפשוטים, במקום לרדוף אחר תהילה לעצמך.
