לפני כמה חודשים כל העולם התחיל לאהוב אספרסו. הלוואי שהייתי אומר את זה על המשקה הקטן והמריר שיושב פה על השולחן ליד המקלדת שלי, אבל עד שזה יקרה אני אגיד את זה על השיר של סברינה קרפנטר. אני זוכר שהתחלתי לשים לב אליו לפני שהוא התפוצץ, נתקלתי בו פה ושם. אני בד"כ לא נופל מהרגליים בפני שירי פופ-טיקטוק או עוד שיר של דואה ליפה (איכס) שנשמע כמו קודמו, אבל Espresso לא נשמע כמו עוד שיר פופ. שמתי לב שהלחן מאוד יפה, השיר עצמו קליט בקטע טוב ולא מציק והאווירה מאוד כיפית, יותר ממה שפופ "אמור לעשות". אני זוכר שאני וחברי דור קציר היינו מאוד בעדו רגע לפני שהוא ממש התפוצץ, וכשזה קרה, זה הרגיש לי מאוד טבעי. כאילו - סוף סוף העולם מתלהב ממשהו שהוא לא אוברייטד ודפוק.
מאז חשבתי שאני אשמח לשמוע מה עוד יש לה להציע השנה, וכשהאזנתי בחמישי בלילה לאלבומה החדש איזה שעתיים אחרי שיצא, הבנתי שיש לי מה לכתוב עליו.
סברינה קרפנטר פרצה בילדותה ככוכבת סדרות ילדים. ביטחון עצמי בוגר ויכולות משחק נפלאות לגילה שמו אותה על הרדאר אז. ב-2015 היא התחילה קריירת מוזיקה ושחררה אלבום ראשון, שאחריו באו עוד 4 אלבומים לפני האחד שבשבילו התכנסנו כאן היום (אני וה-iMac שלי, לא להגזים). היא לא היתה פופולארית אז.
אני חושב ששמעתי את השם, אבל היא חד משמעית לא היתה כוכבת ענקית. בגיל 25, אספרסו, בתוספת הופעת חימום בסיבוב ההופעות של טיילור סוויפט, שמו אותה על הרדאר המוזיקלי של היום. היא יפה מאוד, ויש לה וויב מאוד מיוחד משלה - הילדה התמימה, החייכנית והמתוקה שלא תהסס להיות ארסית כלפי "האויבים" שלה, אבל בצורה כל כך חמודה שזה נראה כמעט נחמד.
וכך בעצם מתחיל האלבום, ""Taste הוא שיר סופר מתוק ומרקיד שפונה בנקמנות לבחורה שאיתה מושא אהבה של סברינה בוגד בה ואומר לה "זה בסדר מבחינתי, כי הטעם שלי תמיד יהיה עליו". הפוך על הפוך.
משם האלבום ממשיך לשורה של שירים שחרקם רגועים וחלקם הם כל מה שטוב במה שנע על הספקטרום של קאנטרי-פולקי-פופ גרובי. האווירה באלבום היא זו שאני מקבל מסברינה עצמה - הוויב שאני מקבל מרילז שראיתי מהופעות ופגישות מעריצים שלה הוא שהיא הכי סחבק איתם בעולם. עושה שטויות בזמן הופעות, מצחיקה את הקהל, פונה למעריצים שבקהל, מגיבה לסיפורים הזויים שהם מספרים לה, כמו הבחורה שסיפרה לה שאמא שלה לא יודעת שהיא יודעת שחבר שלה בגד בה איתה - והיא פה איתה בהופעה. התגובה של סברינה היא פשוט לשבת על הרצפה, להיות הכי חמודה בעולם ולצחוק המון יחד עם הקהר כשהיא לא יודעת מה להגיב אפילו. כמובן שיש מצב שזה לא אמיתי (אל עף שזה נראה די אמין) אבל זה לא משנה - הסיטואציה כולה כל כך פאן ומאוד משקפת את מה שסברינה מקרינה גם באלבום הזה.
לא משנה אם היא מדברת על קראש, התאהבות, שברון לב, נקמנות, בגידה או תאורים מיניים די חשופים, הכל מוקרן בוויב מאוד כיפי וחמוד שנעים להאזין לו.
אז הליריקה והדליברי הם באמת אחת מ-3 הנקודות הכי חזקות באלבום, כמו הרגע שהיא סוגרת את האלבום ב:
בהפוכה על המשפט המוכר, ומתייחסת למערכת יחסים, אבל אולי גם לסוף האלבום?
השנייה היא ההפקה. שלושה מפיקים עיקריים מפיקים את רוב האלבום. ג'וליאן בונטה, ג'ק אנטונוף וג'ון ריאן. האלבום שומר על סגנון די רציף לכל אורכו וההפקה מאוד מהוקצעת. חלק מהשירים, כמו Slim Pickins יותר רגועים ויותר נוטים לכיוון הפולק והקאנטרי בזמן שאחרים, כמו Bed Chem או Don't Smile יותר אלקטרוניים וקצביים, גרוביים ומזיזים.
הדבר הבולט השלישי באלבום הוא הלחנים. כמו שהזכרתי יש משהו שונה באיך שסברינה שרה פופ, ואחד הדברים שמייחדים אותה בעיניי, מה שנובע אולי מההישענות לכיווני הקאנטרי והפולק לפעמים, הוא הלחנים שלה שנשמעים מתוחכמים ויפהפיים לאורך כל האלבום. הפזמון של "Taste" מזכיר סינת'פופ מהאייטיז, כמו גם ",Don’t Smile” השיר Slim Pickins מזכיר קצת לחן בסטייל דולי פרטון, מאוד פולק-קאנטרי, ההרמוניות של הפזמון של "Please Please Please" מדבקות וכמובן כל הלחן של "Espresso" פחות או יותר, מה שתפס אותי מלכתחילה כשהוא יצא. שיר הפופ הטוב ביותר של הלא מעט שנים האחרונות בעיני.
בגדול, מדובר באלבום "פופ פלוס" מצויין בעיני, גם בהתחשב בעובדה שאני בד"כ גם לא חסיד של כל פופ ממוסחר קופי פייסטי שגורם לגלגול עיניים, או שירים פרוווה או אנמיים כמו עוף מורתח בלי תבלינים כמו אלה של הזמרת שאולי תדרוס לסברינה את הריליס כמו שעשתה לכל אמן/ית גדול/ה בחודשים האחרונים. הוא יפה, מדבק וחמוד בול במידה, מגוון תוך כדי שמירה על קוהרנטיות וכיפי ברמות. אה, וגם ליטרלי קצר (ומתוק).
אני בעד סברינה קרפנטר. רק פליז פדיז פליז שלא תהרוס את זה ותכנע לפופ גרוע בעתיד.
