העונה האחרונה של "משחקי הכס" – שאפתנית ככל שהייתה, אך שנויה במחלוקת לחלוטין – הותירה חלק מהצופים, אם לא את רובם, מאוכזבים. למרות שמדובר באחד ממאמצי ההפקה הגדולים והמחושבים ביותר בתולדות הטלוויזיה, רבים נותרו עם התחושה שהכותבים שכחו את טבען האמיתי של הדמויות שלהם ופישלו ברגע האמת, כשנדרשו להביא את כל הסיפורים השזורים זה בזה לכדי סגירה ראויה. אנו חולקים על כך ובגדול .
כל מי שצפה בסדרה בזמן אמת ב־2019, כשהפרקים האחרונים שודרו מדי שבוע, בוודאי זוכר עד כמה השיח היה רעיל. בלי קשר למה שחשבתם על הפרקים בעצמכם, נוצר הרושם שכולם מתעבים את הסדרה כעת, וגם אם נהניתם מהיבט מסוים שלה, זה גרם לכם להרגיש "אשמים" על כך. צופים חדשים שהחלו לצפות בסדרה רק לאחר שהסתיימה כבר הגיעו אליה עם הדוגמה הידועה מראש: "זו סדרה מדהימה שהידרדרה לתהום והובילה לפינאלה קטסטרופלי".
אבל כל התרחיש סביב העונה האחרונה של משחקי הכס מרגיש כמו מצב “Perfect Storm״ אחד גדול, שהוביל למה שנחשב כיום כאקסיומה לגבי סדרה כבירה שנפלה מגדולתה. קחו את הטבע החתרני המובנה של הסיום, שלבו אותו עם תרבות ה-Memes והאינטרנט של שנות ה-2020, תאוריות מעריצים, המעמד המיתי של שני הספרים האחרונים בסדרה שעדיין לא גמורים, ורמת הפופולריות העצומה של הסדרה באותה עת – זה אסון שחיכה להתרחש.
הדבר המרכזי שיש להביא בחשבון הוא כיצד הסוף שקיבלנו למעשה מאלץ אותנו, כצופים, לבחון מחדש הרבה דברים בסיפור. תפיסות מסוימות שהיו לנו לגבי העלילה, או ליתר דיוק לגבי הדמויות, מוארות באור שונה לגמרי ברגע שרואים איך הכול נסגר. זו כנראה הסיבה לכך שעבור חלק מהאנשים, הכיוון של הסיפור לקראת הסוף סטה כל כך ממה שהם תמיד ציפו שיהיה. אך האם הוא באמת היה לא שייך, או פשוט שונה?
דאינריז: טרגדיה מסוג אחר
מכל הדרכים שבהן העונה האחרונה מאלצת אותנו לבחון מחדש את כל מה שקדם לה, אולי אין עוצמתית יותר מהטרגדיה של דאינריז טארגאריין. "משחקי הכס" תמיד הייתה ידועה כסדרה מלאה בטרגדיות. "החתונה האדומה", "Hold the Door", מותו של נד סטארק וכן הלאה, הפכו את הסדרה לאייקונית כפי שהיא. "משחקי הכס" בהחלט עמדה במוניטין שלה כששמרה את הטרגדיה הגדולה ביותר לסוף – נפילתה של דאינריז.
אך יש הבדל גדול בין מותה של דאינריז לבין מותו של רוב סטארק, למשל. רוב היה בחור טוב שנרצח על ידי הרעים. זו הטרגדיה הכי עתיקה בספר. לעומת זאת, טבעו של הסיום של דאינריז שונה מיסודו. כאן יש לכם דמות שאהבתם ותמכתם בה, שעושה משהו נורא – ואז מתה ללא תהילה. ללא שום גאולה לאחר מכן.
ב"חתונה האדומה" ובמותו של נד, תפיסת העולם הצינית הזו מקבלת אישור ותוקף: אנשים טובים תמיד יפסידו, יימחצו על ידי הגלגל, על ידי מערכות מרושעות. וכולנו קורבנות בעולם השבור הזה. אבל הסוף של דאני הציב את הקהל בתפקיד של השותף לדבר העבירה. הוא אומר לנו שאולי העולם הזה שבור, אבל אנחנו לא רק צופים נאיביים וטובי לב מהצד; אנחנו אלה שהפכנו את העולם הזה לשבור, בכך שהתעלמנו מהפגמים במנהיגים שהערצנו, בכך שתמכנו באופן עיוור באלו שאולי לא תמיד ראויים לתמיכה הזו. כי אנחנו ממציאים תירוצים למעשים רעים כשזה נוח לנו.
הסימנים תמיד היו שם
בכל הנוגע לדאינריז, הסדרה תמיד סיפקה איזון בין שני צדדים באישיותה. היא נלחמה למען מטרות אציליות רוב הזמן, אבל הדרכים שבהן עשתה זאת לא תמיד היו מוצדקות. דוגמה מצוינת לחוש הצדק השרירותי הזה מופיעה בעונה 5, כשהיזדאהר זו לוראק קורא תיגר על המוסריות שלה. כשהוא מציע שאחרים חושבים שהם מתים למען סיבות טובות, היא טוענת: "סיבות של מישהו אחר". כשנשאלה "אז הסיבות שלך נכונות ושלהם שקריות?", דאינריז לא עונה. היא תיתן את תשובתה, לעומת זאת, הרבה מאוחר יותר, ממש בסוף הסדרה. היא אמרה שהיא תבנה עולם טוב, כי היא יודעת מה טוב. והאחרים? "הם לא זוכים לבחור". השיפוט השרירותי שלה מאפשר לה להחליט לחלוטין שקבוצה מסוימת היא טובה או רעה ללא הצדקה ראויה, ואולי אפילו להחליט שהם ראויים למוות ללא אותה הצדקה.
המתח המרכזי בתוך דאני תמיד היה בין האינסטינקט שלה לבין שיקול הדעת המושכל שלה. האינסטינקט שלה הוא לפעול ללא חמלה נגד אלו שפגעו בה או ערערו על סמכותה. החלופה המתונה יותר הגיעה לעיתים קרובות מיועציה, שהזכירו לה שהאינטרס שלה הוא להתאפק ולנסות לבנות גשרים, אפילו עם אויביה.
כשראתה שתביעתה לכתר התערערה בגלל הפופולריות והזהות האמיתית של ג'ון, היא הצהירה במפורש: "Let it be fear ". היא לא רק רצתה לקחת את כס המלכות; היא רצתה להבטיח שאיש לא יעז לעולם לקרוא עליה תיגר שוב. הטבח ב"מעלה מלך" לא היה באמת הפיכתה הפתאומית לנבלית מרושעת ומחושבת. כשהיא איבדה הכול, ועם כל מה שקרה במהלך הפרקים הקודמים בצורה מהירה וצפופה כל כך, המתינות שלה התפוגגה, וכל מה שנותר היה שיקול הדעת המעוות שלה – ועבור צופים רבים היה קשה לקבל את זה.
הסיפור מאלץ אותנו להתיישר לחלוטין לנרטיב של דאני, מבלי לראות את פגמיה, את טעויותיה, את קומפלקס האלוהים שלה, ומבלי להבין את האירוניה הגדולה מכולן – שהמלחמה שלה בווסטרוז הייתה מיותרת לחלוטין. היא הייתה בטוחה, חזקה, היו לה צבאות, דרקונים, ממלכה משלה. אבל זה לא הספיק לה. היא רצתה את כס הברזל. את זכותה מלידה.
בעיניה, הריסת העולם הישן הייתה מעשה הכרחי של חמלה כלפי הדורות הבאים. זאת, בנוסף לעובדה שבשבילה, אנשי "מעלה מלך" לא היו רק קורבנות חפים מפשע; הם היו האנשים שעמדו מן הצד בזמן שמשפחתה נטבחה ונושלה מהמלכות. כשצלצלו הפעמונים בפרק לפני האחרון, זה שימש כתזכורת לכך שהם נכנעו רק כי הובסו, ולא כי בחרו בה מרצונם החופשי.
עם זאת, ביקורת נפוצה ומרכזית היא שלא מדובר בכך שדאינריז לא יכלה, תיאורטית, להפוך לרודן בהתחשב בנסיבות, אלא שהסדרה לא גרמה לקהל להרגיש את ההידרדרות שלה בצורה אמינה. אנחנו נטען שחוסר הנוחות הזה הוא מכוון בחלקו; נראה שבניוף ווייס מעולם לא רצו שהטבע שלה יהיה ברור מאליו – סיפור מקור של נבל "קלאסי", או טרגדיה פשוטה של גיבור. לו היו עושים זאת, זה היה מחליש במידה מסוימת את הנקודה העיקרית שלהם – הדגמת הסכנה שבפופוליזם וברטוריקה מהפכנית דרך גרימת הקהל לביצוע אותן הטעויות כמו הדמויות.
כפי שבניוף עצמו ציין פעם, "אילו הנסיבות היו שונות, אני לא חושב שהצד הזה של דאני היה יוצא אי פעם". וייס הוסיף אז, "אני לא חושב שהיא החליטה מראש שהיא הולכת לעשות את מה שהיא עשתה. זה באותו רגע, על חומות מעלה מלך, כשהיא מסתכלת על הסמל הזה של כל מה שנלקח ממנה, כשהיא מקבלת את ההחלטה להפוך את זה לאישי" – מה שמרמז עוד יותר שההידרדרות תמיד הייתה חבויה שם, ממתינה לתנאים הנכונים, ולא הייתה בחירה עלילתית שרירותית.
ההלכים הלבנים: הנבל האולטימטיבי?
בעוד שנפילתה של דאינריז מדגימה כיצד הסדרה מבקרת את ההיקשרות הרגשית שלנו לדמויות, פתרון איום המהלכים הלבנים מראה כיצד היא מנסה לאתגר את עצם המבנה של סיפורי הפנטזיה.
"משחקי הכס" תמיד עסקה יותר בפוליטיקה אנושית ובקשרים בין־אישיים מאשר באלמנטים הפנטסטיים שלה. כפי שזה התגלגל בסופו של יום, הפואנטה של עלילת ההלכים הלבנים לא הייתה להציג את צבא המפלצות המסורתי כדי לחתום את סאגת הפנטזיה הזו, אלא להראות שהשחיתות האנושית תמיד תהיה שם, ושזניחת המחלוקות שלנו כדי להילחם למען מטרה גדולה יותר עשויה להיות רק פלסטר זמני.
סיפורם של ההלכים הלבנים היה גם הכוח המניע העיקרי של רבות מנקודות המפנה החשובות בסדרה, עלילה שהסיטה את כל מאזן הכוחות מההתחלה ועד לעימות הסופי בין דאני לסרסיי. אבל כשזה הגיע לסיום, הדמויות שלנו המשיכו לעימות הבא – עימות אנושי נוסף. קיום "קרב סופי" להצלת העולם מהרוע המוחלט בסוף הסיפור הוא רק עוד קלישאת פנטזיה נפוצה. ראינו את זה ב"שר הטבעות", ב"הארי פוטר" וכן הלאה. אבל "משחקי הכס" הלכה מעבר לזה. כאן הסיפור שואל – מה אנחנו הולכים לעשות עם העולם שהצלנו?
העימות הוכרע די מהר, זה נכון – בפרק אחד יחיד, אמנם הארוך ביותר בסדרה כולה, בעוד רבים קיוו למשהו בסגנון של עונה שלמה של קרבות נגד צבא המתים. זה מובן, ומבחינת ״קליימקס״ מסורתי זה בהחלט היה יכול להיות הרבה יותר מספק ומהנה. אבל אנחנו לא חושבים שזה היה הגיוני במיוחד. הטירה היחידה שעמדה מול המהלכים הלבנים הייתה וינטרפל. לו המהלכים היו מנצחים שם, שום דבר לא היה יכול לעצור אותם מלכבוש את היבשת כולה. זה תמיד הרגיש כמו עמדה אחרונה של "הכול או כלום".
לגבי הדרך המוטלת בספק שבה מצא מלך הלילה את מותו, מאז העונה הראשונה ראינו את אריה מתאמנת להיות מתנקשת. ואכן, אריה חיסלה את מלך הלילה לא בדו־קרב חזיתי, אלא בחשאיות. במקום להסתיים באופן שהיה פוגש באמינות שבה ג'ון ומלך הלילה נכנסים לקרב לא הגיוני, שב"עולם אמיתי" יסתיים מהר מאוד בתבוסתו של ג'ון, הסדרה בחרה לסיים את העלילה הזו עם פתרון הגיוני יותר, אם כי אולי פחות "קתרטי".
ג'ון סנואו: אנטיתזה לקלישאת "הנבחר"
כשם שהסדרה סירבה לתת לנו את הקרב הסופי המסורתי, היא גם סירבה לתת לנו את מסע הגיבור המסורתי. הרבה אנשים חשבו שג'ון הוא "הנבחר", ההתגלמות של "שיר של אש ושל קרח" שתסיים את הסיפור במקומה החוקי על כס המלכות. עם זאת, מרטין תמיד אמר שכוונתו בספרי "שיר של אש ושל קרח" הייתה לצאת נגד קלישאות פנטזיה פופולריות, כשאחת הבולטות והפופולריות שבהן היא קלישאת "Chosen One".
בסופו של יום, היותו של ג'ון טארגאריין הייתה קללה. זה הרס את מערכת היחסים שלו עם דאינריז, דחף אותה לצד האפל, מה שהוביל להשמדת כס הברזל, שושלת טארגאריין וכמעט להשמדת שבע הממלכות. בסיפורי פנטזיה אחרים, הזהות הסודית הזו הייתה מעניקה לדמות כוחות חדשים או תהילה. כאן, זה הרס את חייו. זה תואם לחלוטין את הסגנון של מרטין – אותו סגנון ששאל, "מה אם הדמות הראשית תמות בסוף הספר הראשון?". עכשיו הוא שאל, "מה אם להיות נסיך סודי זה בעצם דבר נורא עבורך?".
אבל ג'ון מעולם לא רצה להיות מלך, כפי שהבהיר באופן ידוע לשמצה כמה וכמה פעמים לאורך העונה האחרונה. הפואנטה בסוף הייתה לשבור את הגלגל, לא להמשיך עם מלחמה נוספת ולחזור על טעויות העבר.
לאחר שהציל את שבע הממלכות מהשמדה מוחלטת ומלילה נצחי, לא ניתן לו הכתר או התהילה שאולי היו ניתנים לו בסיפור פנטזיה קונבנציונלי יותר. במקום שיריעו לו כגיבור, הריגת המלכה על ידו תכתים את שמו לעד בשש הממלכות החדשות שנוצרו, והוא הוגלה ללא כבוד לגלות – אך כעת, עם דף חלק שם ב"צפון האמיתי", הרחק מחייו הקודמים ומהפוליטיקה של שש הממלכות, הוא יכול להיות באמת חופשי ומשוחרר מהחובות שרדפו אותו כל חייו.
ג'יימי וסרסיי: הסוף הטרגי לסיפור אהבה רעיל
בעוד שסיפורו של ג'ון מראה לנו את קללת הגורל, העלילה של ג'יימי לאניסטר חושפת אמת לא נוחה אחרת – שאנשים לא תמיד הולכים בנתיבי גאולה מסודרים, ושהאהבה לא מנצחת הכול בדרכים שאנחנו מצפים להן.
במהלך שתי העונות הראשונות, אנחנו לא חושבים שהיו הרבה אנשים שחיבבו את הבחור הזה. הוא היה יהיר, אכזרי ואפילו מעצבן. עם זאת, במהלך ריצת הסדרה, ג'יימי הוא הדמות שהציגה אולי את ההתפתחות האישית הגדולה ביותר מכולן. אנשים רבים חשבו שג'יימי נמצא במסלול גאולה טיפוסי – התחיל כנבל ויסיים את סיפורו כאדם טהור ושונה. העניין הוא שהוא לא באמת היה במסלול כזה; לפחות לא באופן מסורתי.
נראה שיש שני עקרונות מרכזיים שתמיד הנחו את ג'יימי: הראשון הוא הנאמנות שלו למשפחתו – ובאופן ספציפי יותר, אהבתו לאחותו. השני הוא עיקרון הכבוד: הניסיון להיות אדם מכובד שנאמן למילותיו ועושה את הדבר הנכון. והדבר המעניין הוא ששני העקרונות הללו לעיתים קרובות סותרים זה את זה, ומותירים את ג'יימי קרוע איפשהו באמצע.
קפצו קדימה לסוף – הוא אכן עשה את הדבר המכובד: הוא עזב את אחותו ואת משחקי הכס הקטנים שלה כדי להצטרף ליריביו, להילחם למען החיים ולעמוד בהבטחתו. איש לא יכול לקחת זאת ממנו. אבל בשורה התחתונה – הוא עדיין היה מכור לאחותו. הוא אהב אותה, וכששמע מה דאינריז מתכננת, הוא חזר כדי לנסות להציל אותה ואת ילדם שטרם נולד.
"אנחנו היחידים שחשובים", הוא נהג לומר לסרסיי שוב ושוב לאורך הסדרה. לא משנה כמה הוא תמיד ניסה להיות אדם של כבוד, החולשה האחת שלו הייתה תמיד היא. הוא עשה המון דברים איומים למען סרסיי. הוא דחף ילד קטן מחלון מגדל רק כדי להגן על סרסיי, הרג את קרוב משפחתו שלו רק כדי לחזור לסרסיי. דברים אלו נמשכו לאורך כל הסדרה, ולא רק לפני שאיבד את ידו.
"היא מתועבת, אך גם אני", הוא אומר לבריאן בהצהרה של תיעוב עצמי כשהוא עוזב אותה, רק כדי ללכת ולמות בניסיון להציל את סרסיי. הסצנה ההיא בווינטרפל היא אולי הסצנה שבסופו של דבר מגדירה את המסלול של ג'יימי ומביאה אותו לסגירה מלאה.
הסוף מעורר החמלה של סרסיי
וכפי שסיפורו של ג'יימי מסרב לתת לנו את הגאולה שהשתוקקנו לה, הסוף של סרסיי מונע מאיתנו את הסיפוק שבנקמה. אנחנו בטוחים שאנשים רבים פנטזו על תרחישים רבים לסצנת המוות שלה. כותבי הסדרה, לעומת זאת, החליטו ללכת למסלול שונה לחלוטין ולהפוך את סצנת המוות שלה למעוררת חמלה למדי – ולאחד הרגעים העצובים ביותר בסדרה כולה. היא מתה בזרועותיו של ג'יימי חסרת אונים בזמן שהמבצר האדום קורס סביבם.
נראה לנו שמטרת הסיום של סרסיי היא בסופו של דבר להראות את חוסר התועלת שבצימאון לדם ובנקמה. בכל פעם שהסיפור מעניש את סרסיי, זה לא מרגיש טוב. בעוד שסרסיי הייתה אדם חסר רחמים עד הסוף, הסדרה לא נותנת לקהל להתענג על מותה. אין ניצחון או קתרזיס בלראות אותה מתה. במקום זאת, כשהיא משוטטת בחיפוש אחר מוצא, בוכה על מותה הקרב ועל מות בנה שטרם נולד, אנחנו נזכרים שוב באנושיותה. לא בגלל שלסרסיי מגיע את זה במיוחד, אלא בגלל שאנחנו, כקהל, אמורים לא להפיק הנאה מסבל אנושי.
במהלך מסעותיהם של ג'יימי וברון בדורן בעונה 5, ברון שואל את ג'יימי איך הוא היה רוצה לעזוב את העולם הזה – ועל כך הוא משיב "בזרועותיה של האישה שאני אוהב". כשם שהם הגיעו לעולם הזה יחד, ג'יימי וסרסיי מתו זה בזרועות זו, בעוד אימפריית השקרים, האלימות והצמא לכוח שלהם קורסת, פשוטו כמשמעו, על ראשיהם. זה היה די פואטי.
אריה סטארק: דחיית הנקמה
הביקורת הזו על תאוות הדם שלנו כצופים משתרעת גם על אריה סטארק, שמסעה נראה כמוביל לסיום מדמם אך במקום זאת סיפק משהו עמוק בהרבה. לדוגמה, אנשים רבים רצו שהיא תהרוג את סרסיי בסוף, אבל זה היה למעשה ההפך הגמור ממה שהכותבים התכוונו שהמסלול שלה יסתיים בו.
מילדה שיועדה להיות "ליידי" בתחילה, היא הפכה אולי לדמות הקטלנית ביותר בסדרה, ומה שהניע אותה בחלק הארי של הסיפור היה נקמה. אבל האם זה מה שהסיפור שלה עסק בו בסופו של דבר? במשך זמן רב, נראה היה שסוף המשחק שלה בסדרה אכן יסתיים במוות ובאלימות. בסגנון הוליוודי טיפוסי, היא תנקום באלו שפגעו בה ותשלים את רשימת השמות שלה.
אך בסופו של דבר, אריה ראתה כיצד הנקמה כילתה את סנדור ״הכלב״ במהלך כל חייו, מה שמאוחר יותר גרם למותו בלחימה באחיו – זה היה חסר תועלת לגמרי. האין נקמה בדרך כלל כזו? כפי שסנדור ביקש ממנה, היא בחרה לא לרדוף אחרי נקמה יותר, והיא נסוגה מהמבצר האדום, משנה את משימתה מהרג לניסיון להציל כמה שיותר אנשים במהלך הטבח ברחובות. הזמן שלה עם סנדור לימד אותה שיש אולי דרך טובה יותר להמשיך בחיים, ושנקמה עלולה לכלות אותה בסוף בדיוק כפי שהיא כילתה אותו.
״בראן השבור״: כוחם של סיפורים
אז אם הסדרה מונעת מאיתנו את הגיבור לו ציפינו, את מות הנבל שרצינו ואת הנקמה אליה השתוקקנו – מה היא מציעה במקום? התשובה טמונה אולי בבחירה המפתיעה מכולן. אנחנו מתייחסים, כמובן, לבחירה בבראן להיות המלך הסופי של שש הממלכות, משהו שאף אחד מאיתנו לא באמת צפה או קיווה לו. אבל מה שחשוב להבין הוא ש"לשבור את הגלגל" מעולם לא עסק בהחלפת שליט אחד באחרת שחשבה שהיא טובה יותר מאלו שקדמו לה. הממלכה הייתה זקוקה לשינוי.
נאומו של טיריון בפרק האחרון הוא התשובה לדילמה הזו. "מה מאחד אנשים? צבאות? זהב? דגלים? סיפורים." כשטיריון שואל "ולמי יש סיפור טוב יותר מאשר לבראן השבור?", הוא לא שואל את הצופים מול הטלוויזיה איזו דמות הייתה הכי מעניינת לצפייה. הוא שואל איזה סיפור הוא הטוב ביותר לבנות עליו את ערכי העולם. הסיפור של בראן השבור מחליף את הסיפור של כס הברזל, את הסיפור של איגון הכובש.
בבחירה בבראן כמי ששולט בשש הממלכות, דמויות הסדרה הצליחו באמת לשבור את הגלגל. ירושה וגבורת מלחמה לא יקבעו עוד מי ישלוט על האנשים – אלא מישהו משלהם, סיפור שהם יכולים להתחבר אליו. בראן היה בחירה טובה מכיוון שהוא יכול לשמש כמיתוס – ילד שהפך לנכה בגיל צעיר ולא זכה לציפיות גבוהות כמו אחיו מאז ומתמיד. שליט שיש לו הרבה מידע וידע, המודרך באמת על ידי מועצה הגונה.
בראן אינו השליט הנבחר בסופו של דבר כי הוא ישלוט בצורה הטובה ביותר, אלא כי הוא עשוי לסיים את הרעיון ששלטון הוא משהו שיש לשאוף אליו. זהו צעד ראשון בכיוון הנכון לקראת עולם טוב יותר. האם זה יעבוד? מי יודע. אבל מדובר בתחושה של תקווה לעתיד טוב יותר שבה עזבנו את הסיפור הזה. חלום על עולם טוב יותר, חלום של אביב.
היעדר הקתרזיס (ולמה זה חשוב)
כל זה הוא רק קצה הקרחון. ל"משחקי הכס" היו יותר דמויות "מרכזיות" מרוב הסדרות שקיימות, ובין טיריון לאניסטר, סאנסה סטארק, בריאן מטארת' ורבים אחרים, רובם סיימו במקום רחוק מאוד מזה שבו התחילו. לא העמקנו בכל אלה, אבל מסלולי הדמויות הללו שוב הציעו משהו חדש ומרענן, שהפך את הסיום של "משחקי הכס" לייחודי כל כך – ושנוי במחלוקת באותה מידה.
לכל הסיומים ה״תמוהים״ הללו יש דבר אחד משותף: הם מונעים מאיתנו קתרזיס. והמניעה הזו היא בדיוק הפואנטה. אין כמעט תחושה אמיתית של קתרזיס בפרקים האחרונים של הסדרה. הניצחון של דאינריז הוא מופע אימים. ה-Cleganebowl מכוער ומלוכלך, מותה של סרסיי הוא טרגי במידה מסוימת, בראן אינו בחירה פופולרית של המעריצים למלך, הריגת דאני על ידי ג'ון רחוקה מלהיות רגע של "פאק יס!" וכן הלאה והלאה.
קתרזיס בספרות הוא מעין "שסתום שחרור" רגשי; הוא מאפשר לקהל להרגיש שנעשה צדק ושהסדר הושב על כנו לפני שהם חוזרים לחיי היומיום שלהם ללא ערעור משמעותי. אבל סיפור כזה, ששם דגש ספציפי על הסכנות שבמעקב עיוור אחרי מנהיגים כריזמטיים, על חוסר התוחלת שבנקמה ועל הטבע המחזורי של הכוח, לא יכול ממש להסתיים בסיפוק רגשי שכזה– לרמה שסיום קתרזי היה בוגד מיסודו בתזה של הסדרה עצמה. מרטין עצמו תמיד אמר שכוונתו לסיום "שיר של אש ושל קרח" היא שהוא יהיה מריר-מתוק, וחוסר הנוחות הזה הוא מכוון – זה מה שמפריד בין סיפור שפשוט מבדר לבין סיפור שבאמת מאתגר אותך.
חוץ מזה, הסיפורים שנשארים איתנו, אלו שמתווכחים עליהם ובודקים אותם שוב שנים מאוחר יותר, הם לרוב אלו שסירבו לנחם. מניעת קתרזיס היא, באופן אירוני למדי, אקט של כבוד – היא מניחה שהקהל מסוגל להתמודד עם עמימות ומורכבות מוסרית, במקום להזדקק לתגמול רגשי על ההשקעה שלו.
העובדה שהעונה האחרונה נמנעת באופן פעיל מקתרזיס ושכמעט הכל מקבל הקשר חדש היא שילוב מושלם לתגובת נגד של מעריצים. עם זאת, זה מה שהופך את "משחקי הכס" לסיפור נהדר שמבדיל את עצמו מיצירות אחרות בז'אנר. ועדיין, ניתן לטעון לגבי הביצוע של האופן שבו זה נעשה, ולא לגבי בעיות בכוונת הכותבים. זו, כמובן, תהיה ביקורת תקפה, וכל אחד יכול להחליט בעצמו איך הצפייה בפרקים האחרונים הללו גרמה לו להרגיש. אבל נראה שחלק גדול מהדחייה של המעריצים כלפי הסיום לא נובע בהכרח מאיך דברים קרו, אלא ממה שקרה; אם תחפשו הצעות חלופיות פופולריות של מעריצים לסיום, רובן יהיו שונות מיסודן ממה שקיבלנו מבחינת התוכן, ולא רק יציעו עוד כמה פרקים ויותר זמן לדברים לצמוח באופן טבעי.
שאלה לגיטימית נותרה: גם אם הבחירות הללו היו נכונות מבחינה תמתית, האם היה מספיק בשר כדי לבצע אותן על המסך? זו בהחלט ביקורת לגיטימית על הביצוע, ואין להכחיש ששתי העונות האחרונות סבלו מ"לוגיסטיקה דחוסה" או בעיות קצב – דברים שהפכו את הביצוע של הבחירות התמתיות הללו ללוקה בחסר בהיבטים מסוימים – אבל זה חשוב מאד להפריד בין הפגמים הללו לבין הסיום הנרטיבי של היצירה. גם אנחנו מסכימים שכמה פרקים נוספים היו יכולים להועיל לסיפור מאוד והיו יכולים לגרום לכל הבחירות הנועזות הללו לזרום בצורה טבעית יותר – אבל דברים כאלה היו כנראה מוגבלים על ידי חוזים, תקציבים ואתגרים לוגיסטיים. אפילו עם הפגמים האלה בראש, להגיד שהסיפור היה צריך עוד כמה פרקים כדי לנשום ולהגיד "המהפך של דאינריז הגיע משום מקום", למשל, אלו שני דברים שונים מיסודם.
בעיית ה-“פיתוי לתאוריות" (Theory-Baiting)
בסיפור שמעורר מעורבות מעריצים כמו "משחקי הכס", לכל אחד תהיה תפיסה משלו לגבי איך הסיפור צריך להתקדם, וזה דבר נהדר. עם זאת, זה יכול להוביל לעיתים קרובות לאכזבה. התופעה הזו של "פיתוי לתאוריות" מעודדת מעריצים להעמיק בטקסט – אבל לפעמים זה מוביל למסלול שבו כאשר הצופה נתקל באלמנט סיפורי מבלבל, הוא נוטה יותר להניח "כתיבה גרועה" במקום לומר "הייתי רוצה לחקור את הרעיון הזה".
בנוסף לכך, רבות מהביקורות הפופולריות ביותר על סיום הסדרה ברשת מקורן בתרבות ה-Memes. כפי שאמרנו קודם, ישנן נקודות ביקורת תקפות רבות שניתן להעלות לגבי העונות האחרונות, אך אנשים רבים לוקחים דברים כמו לעג לנאום של טיריון על "כוחם של סיפורים", הערת הראיון הפזיזה של בניוף ווייס "דאינריז קצת שכחה", התאורה של פרק "הלילה הארוך" וכן הלאה, כפילים ענקיים בחדר כשדנים בעונה האחרונה, בעוד שכל המוזכרים לעיל אינם באמת חמורים כפי שהם עשויים להיראות, ונופחו מעבר לכל פרופורציה על ידי בדיחות אינטרנט.
וכל זה עוד לפני שנכנסים לכל המידע המוטעה שהופץ סביב ההפקה – שרוב האנשים מקבלים כעובדה מבלי להיות מודעים לכך שמדובר בעיקר באגדות אורבניות. ״ בניוף וויס מיהרו לסיים כדי ללכת לעשות מלחמת הכוכבים", "אפילו הקאסט שונא את סיום הסדרה!", וכו' – בעוד שרוב התחושות הללו אינן שאלות פשוטות של כן/לא, התשובות הרבה יותר מורכבות ממה שהאינטרנט יגרום לכם להאמין.
תמיד עמדה להיות תגובת נגד עצומה נגד סיום "משחקי הכס", כי או שהוא יחתור תחת תאוריות וציפיות כפי שתמיד עשה, ובכך יעצבן חלק, או שהוא יהיה סוף של הגשמת תיאוריות מעריצים שיהיה, לדעתנו, קצת משעמם, ובאופן בלתי נמנע יעצבן אחרים.
המצב הלא גמור המתמשך של הספרים גם הוא לא עזר בכלל. בנקודת זמן זו, "שיר של אש ושל קרח" הופך בעצם למשהו אוטופי, אידיאלי ומיתי. ה"סוף המושלם" קיים, איפשהו, לא כתוב, ובהיעדר סמכות סופית, חלק דוחפים את הפרשנויות שלהם כאמת, ומתווכחים ללא סוף על מה ש"היה אמור" לקרות.
מי היה מאמין שהפופולריות חסרת התקדים של הסדרה תהיה בסופו של דבר המכשול של עצמה? עבור צופים רבים, "משחקי הכס" לא הייתה רק סיפור שהם עקבו אחריו – היא הפכה לחוזה רגשי. במשך שמונה שנים, הסדרה אימנה את הקהל שלה להשקיע עמוק בדמויות ספציפיות שהם לא רק אהבו; הם הפכו למעורבים אישית ובסופו של דבר השליכו עליהן ערכים והניחו בשקט שהסיפור נע לעבר סוג של תגמול רגשי שיתקף את ההשקעה הזו. כשהסיום סירב לספק זאת, זה לא הרגיש כמו בחירה נרטיבית אלא קצת כמו בגידה אישית.
יצירת מופת לא קונבנציונלית?
בסופו של דבר, מה שהופך את הסיום למיוחד כל כך הוא בדיוק מה שהפך אותו לכל כך שנוי במחלוקת. הסיום של "משחקי הכס" הוא, לדעתנו, מזכיר יותר את הסיום של "הסופרנוס" מאשר את זה של "שובר שורות", למשל. הוא לא קונבנציונלי אך מקורי להפליא – ומציג קונספטים בסטוריטלינג שנעשים לעיתים רחוקות. האחרונה זכתה לשבחים מכל עבר מהיום הראשון והראשונה יצרה זעם עצום מיידי, אך כיום יותר ויותר אנשים רואים כיצד הסיום של "הסופרנוס" הוא משנה פרדיגמות, ואיך הוא עובד בצורה מושלמת בהקשר של הסדרה מצד אחד, בעודו ממציא מחדש לחלוטין את הז'אנר מצד שני.
בעוד שהסיום של "שובר שורות" פועל כסגירה כירורגית של כל הקצוות בצורה מסודרת מאוד, הסיום של "משחקי הכס" מרגיש יותר כמו ניעור כאוטי של הלוח עד שכל חלקי הפאזל מתאימים למקומם בחינניות. ג'ורג' ר.ר. מרטין הפיח חיים בכל הדמויות הללו, והיו אינספור דרכים אפשריות לאן זה יכול היה ללכת ואיך זה היה יכול להסתיים. הדרך שבה בחרה "משחקי הכס" לסיום היא זו שכן, Subverted Expectations, אבל בדרך ההגיונית ביותר. יש שיאמרו שזה לבקש יותר מדי מהקהל שלך — אבל האם זה לא סימן לכבוד שיוצרי הסדרה רוחשים לקהל שלהם?
בניוף ווייס הכניסו שורה מאד מטא לתסריט של הפינאלה. "זה היה נכון? מה שעשיתי?" ג'ון שואל את טיריון על ההתנקשות שלהם בדאינריז טארגאריין. "זה לא מרגיש נכון."
על כך טיריון משיב: "תשאל אותי שוב בעוד 10 שנים."
אנחנו בהחלט מקווים שבעוד כמה שנים מהיום, יותר ויותר אנשים יצטרפו אלינו במחשבה שהסיום שבניוף, וייס ומרטין בחרו לסיפור הוא בדיוק זה ששומר על כל העקרונות שהפכו את הסדרה לייחודית כל כך מלכתחילה. יש לנו אופטימיות זהירה שהזמן והמרחק יאפשרו אולי הערכה הוגנת יותר, במיוחד בצפיות חוזרות של היצירה השלמה.
עם השקת סדרת הפריקוול "בית הדרקון", שפרק הבכורה שלה היווה את הבכורה הגדולה ביותר של HBO באותה עת, וכעת עם השקת הספין-אוף "אביר משבע הממלכות" המדורגת בטופ 3 של הקרנות הבכורה בתולדות HBO Max, ברור שהמותג של "משחקי הכס" שמר על הרלוונטיות והביקוש שלו לאורך השנים שחלפו. רמה כזו של מעורבות לא הייתה אפשרית אילו הקהל באמת היה נוטש את עולם ווסטרוז, ולמרות התגובות הקולניות כלפי סיום הסדרה המקורית, נראה שהעולם של אש וקרח עדיין שומר על מקום חם בלב הקהל.
האם הסיום יכול היה להיות טוב יותר? בטח, מבחינת ביצוע אם היו להם עוד כמה פרקים וכסף פנוי. אבל מבחינה נרטיבית? אנחנו חושבים שהוא היה לא פחות מגאוני, ואנחנו נהנים לחזור לסדרה מדי כמה שנים כדי לחוות את הכל מחדש.
