ואו. איפה להתחיל?
״נמלטים״ הייתה מבין הסדרות ה״רציניות״ הראשונות שאי פעם צפינו בהן, אי שם בגיל 8 או 9. אפשר להגיד שזה מהדברים שעיצבו את הטעם שלנו בסדרות, ובקולנוע באופן כללי. בסטוריטלינג, בעצם. כשהיינו לא יותר מילדים, להיחשף לרמה כזאת של תחכום ותסריטאות חשף אותנו לעולמות חדשים של לאן אפשר לקחת את ז׳אנר הטלוויזיה ובאופן כללי נתן לנו המון השראה ואהבה למדיום.
אחרי שהשלמנו את שלושת העונות הראשונות שהיו זמינות דאז, הצפייה בעונת הסיום כשהיא יוצאת היה ריגוש לא פחות מלצפות בסדרות Event סטייל ״משחקי הכס״ ו-״שובר שורות״ שבוע אחר שבוע. הציפייה לחזור מבית הספר כדי לצפות בפרק הבא ששודר ב-4 לפנות בוקר של אותו יום בארצות הברית הייתה חסרת תקדים, ואף פעם לא הרגשנו משהו כזה לפני כן. בעוד שבאופן מאד אופייני לעונות סיום טובות, גם עונת הסיום של ״נמלטים״ מקבלת ביקורות נוקבות מלא מעט אנשים, אנחנו ממש נהנינו וממש היינו מסופקים מהאופן שבו הסיפור הגיע לסיום שם, ומכל פרק ופרק. לגבי הדברים שבאו מאוחר יותר — נגיע לזה בהמשך.
כשאומרים “One-Hit Wonder״ ממש מתכוונים ליוצר ולכותבים של ״נמלטים״. אחרי הסדרה הם די נעלמו מהרדאר, ולא עשו שום דבר גדול או מאד מצליח לצערנו. אבל מה שמפתיע בכל הסיפור הזה זה ש-״נמלטים״ כתובה ברמה גבוהה. מאד מאד גבוהה. אל תצפו לדיאלוגים עמוקים על משמעות החיים, אבל מבחינה עלילתית מדובר פה באחת מהסדרות הכי מתוחכמות שאי פעם צפינו בהן, שנראה כאילו חשבו שם על כל הפרטים 10 צעדים קדימה באופן שבכל רגע הצופה יכול לקבל טוויסט שמשנה את כל מה שהוא חשב לפני כן, ומעל הכל— גורם לו להפעיל את הראש כמעט בכל דקה ודקה. אז לאן הם נעלמו?? מגיע לצוות הכותבים מחיאות כפיים סוערות על שהצליחו ליצור מותחן כזה מרתק ומבריק, שמשאיר את הצופה על קצה הכיסא בכל פנייה ופנייה.
אחד מהאספקטים הבולטים והבלתי נשכחים ביותר בסדרה הוא כמובן הפסקול המקורי מאת ראמין ג׳וואדי. ג׳וואדי, שהיה ממש בתחילת דרכו באותה תקופה, ולימים התפתח וגדל לעשות סדרות וסרטים כמו ״משחקי הכס״, ״ווסטוורלד״, ״איירון מן״ ו-״בעיית שלושת הגופים״ ובעצם ביסס את עצמו כאחד מהמלחינים הכי מוכשרים ומוערכים בתחום הטלוויזיה, רקח פסקול אייקוני ומדהים שמזוהה עם הסדרה והופך אותה למעשה למה שהיא. פרט מעניין זה שעבור דביר, שכיום פסקולים מקוריים של סדרות וסרטים זה בין הז׳אנרים העיקריים שהוא שומע בזמנו החופשי, זה היה הפסקול הראשון שהוא אי פעם טרח לשמוע מחוץ למדיום הוויזואלי. המוזיקה פשוט הייתה כל כך טובה, זכורה ואייקונית שהוא היה חייב לשמוע את אלבום הפסקול מחוץ לצפייה בסדרה- והשאר היסטוריה.
לדעתנו הסדרה הייתה מאד משגשגת אם הייתה יוצאת בעידן הבינג׳. בעינינו לפחות, לרוב מודל שבועי יותר יעיל בשביל ליצור הייפ מתמשך עבור סדרה, אבל במקרה של ״נמלטים״ מדובר בסדרה ממכרת בצורה יוצאת דופן, שהמון פרקים שם נגמרים ב-Cliffhanger מטורף שגורם לצופה לרצות לצרוך פרקים שלה בקצב מסחרר. צפייה בה כיום יכולה להיות ממש מהנה כשכל הסדרה כבר מוכנה וגמורה ואפשר לראות כמה פרקים בכל קצב שרוצים.
דמותו של מייקל סקופילד היא לא פחות מאחת הדמויות האייקוניות והטובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. המשחק המאופק, המחושב והאלגנטי באופן שאין שני לו של וונטוורת׳ מילר, בשילוב עם הכתיבה המדהימה ובניית האישיות שביצעו לו במהלך עונות הסדרה, הם לא פחות ממופתיים. מה גם, שלא ממש ראינו אותו מאז. פה ושם, כן. אבל הפנים שלו עם עיניו הכחולות תמיד יהיה סמל לגאונות של מייקל סקופילד. אה, חוץ מהפרסומת הנפלאה ש-yes הפיקו בזמנו איתו, בתקופה ששיווק בארץ היה קצת יותר מ״איזה משפיען נביא היום?״.
חוץ מוונטוורת׳ מילר המבריק, הסדרה יצרה כמה שמות ופרצופים שלא הפסקנו לראות מאז, ולכל מעריץ של הסדרה מעולם לא הפסיקו להזכיר רק אותה. פיטר סטורמר, שרק לאחרונה הופיע ב״עד הזריחה״, כג׳ון אברוצי, המפיונר חסר הרחמים, רוברט נפר — שהמשיך לקריירה מלאה טייטלים מ-״משחקי הרעב״ עד ״הומלנד״ — כטי-באג המטורלל, וויליאם פיצ׳נר — אחד השחקנים המעולים והבולטים בסדרה שהמשיך לשחק בעוד מלא מקומות מ״וויפ״ ו״הפמליה״ עד ל״האביר האפל״ של נולאן — כאלכס מאהון — לג׳יט אחת הדמויות הכי טובות שהיו אי פעם בסדרה. והרשימה עוד ארוכה מאוד. ויש עוד אחד, מייקל רפפורט, שאמנם שיחק אז את אחת הדמויות הכי נתעבות בטלוויזיה וכולנו היינו נגדה אך היום מוכר בעיקר מההגנה והתמיכה ללא לאות בישראל מאז אוקטובר 7 וההתגייסות הלא פחות מעצומה שלו למאמץ ההסברה. אם הייתם מספרים את זה לאור ודביר של 2008…
דבר נוסף שבולט באופן מאד משמעותי במהלך הצפייה בסדרה זה כיצד כל עונה מתאפיינת בסגנון קצת שונה. מבלי להיכנס לפרטי עלילה מספיילרים, כל עונה מציגה סיפור ששונה קצת באופי שלו מהעלילות שהוצגו מוקדם יותר— ומצליחה לבצע את המשימה בצורה מצויינת. מדובר פה בסיכון כמובן, שאפילו בא בעוכריה של הסדרה, שכן הרבה צופים מאשימים אותה באיכות לא אחידה בין העונות. לדעתנו האישית, אם נסתכל על ארבע העונות הראשונות, הסדרה מצליחה לשמור על רמה גבוהה לכל אורכה, אם כי המחצית הראשונה של הסדרה כן יותר עקבית והדוקה מהמחצית השנייה. הסרט הנלווה והעונה החמישית זה כבר סיפור אחר.
העונה הרביעית (והאחרונה, לתקופה) היתה קליימקס. ארוכה יותר, גדולה יותר, ה-stakes חמורים יותר. וסיום הסדרה, אמיץ מתמיד. אור מודה שהוא מתמלא דמעות וצמרמורות כל פעם ששומע את שירם המושלם ״Lay it Down Slow״ של Spiritualized. אבל אז קרה דבר מה זה מוזר, הם הוציאו סרט המשך לעונה 4. יעני 2 פרקים משולבים. הדבר הכי מוזר בסרט הזה, בניגוד לעונה החמישית, הוא שהוא צולם ממש בצמוד לצילומי העונה הרביעית, ולא נעשה רק בניסיון לחלוב עוד מהפרנצ׳ייז שנים מאוחר יותר. לא ברור למה הם חשבו שזה יהיה חכם לעשות את התוספת המיותרת הזאת, שדי מוזילה מהסוף המדהים שהיה לעונה הרביעית. היא בעצם באה לבטל כמה מהאירועים הכי חזקים בסוף הסדרה, ומה שהיה נראה כמו סוף טראגי הפך למשהו די זול. אבל יודעים מה? בואו נניח את הסרט בצד, כי כמה שנים מאוחר יותר — בשנת 2017 — החליטו ״להחיות״ את הסדרה.
ליטרלי, קראו לזה ״נמלטים: התחייה״. באמת? מה? הרסו וחרבו את כל מורשת סיום העונה הרביעית של הסדרה. לקחו את הסיום המושלם (לא פחות מזה) של הסדרה המקורית ואמרו ״אוקיי קבלו ביטול — זה וזה וזה וזה לא קרה״. זה היה כיף לחזור אחורה בזמן למשחקי מוחות של ״נמלטים״ אבל פליז בואו נתעלם מהמיני-סדרה הזאת.
האם זו הייתה טלוויזיה רעה? ממש לא. אבל אי אפשר שלא להיות מתוסכלים מכמה העונה הזאת הייתה לא נחוצה כלל, וכמה היא לא מתקרבת לרמה של ארבעת העונות המקוריות. שלא ניכנס לעד כמה היא מוזילה מהסוף של הסדרה המקורית.
קשה לתאר את ההרגשה שסיום הסדרה הזאת יצרה בנו. הסדרה הראשונה שצפינו בה ברצינות היא גם הראשונה שהסתיימה לנו והשאירה חור גדול בלב עם סוף מר-מתוק וראוי.
נמלטים הייתה ונשארה אחת מהסדרות הטובות ביותר שעלו על המסך. עם 2 עונות ראשונות לא פחות ממופתיות, ו-2 עונות המשך מדהימות גם כן, הסדרה היא אחת מהסדרות המתוחכמות, המרתקות והמותחות ביותר שאי פעם צפינו בהן. כאמור אנחנו לא ממש אוהבים את מה שהם עשו עם הסרט שהמשיך את הסדרה, או את העונה החמישית והמיותרת לחלוטין שיצאה מספר שנים מאוחר יותר, אבל חוץ מזה מדובר ביצירה מדהימה שלמזלנו חזרה לתרבות בצורה מאד דומיננטית בשנים האחרונות, ולדעתנו חובה לכולם לצפות בה.
הביקורת מוקדשת לאמא שלנו היקרה, רויטל, שאוהבת את הסדרה אפילו יותר משאנחנו אוהבים ❤️
