הסדרה הפופולרית ביותר של שנות ה-2010 הסתיימה לפני יותר מחמש שנים עם סיום מאד שנוי במחלוקת. צפיתי בה שוב, מההתחלה ועד הסוף, בפעם הראשונה מאז וחזרתי עם מסקנות.
אתחיל מהסוף—משחקי הכס הייתה ונשארה סדרת הטלוויזיה האהובה עליי בכל הזמנים. לרבים היו בעיות עם הסיום, אבל כפי שמשתקף במאמרים האחרים שלי, תמיד מצאתי את הסיום כהולם מאוד ואף כסיום מבריק לסיפור אפי שכזה. הצפייה מחדש רק חיזקה את התחושה הזו, שכן לראות את הסיפור בשלמותו, מהתחלה ועד הסוף, גרם לי להעריך עוד יותר את המיומנות בסיפור של הסדרה.
כשיודעים איך הדברים מסתיימים, הצפייה הופכת, במידה מסוימת, למהנה אפילו יותר מהצפיות הראשונות. פרטים רבים בסיום מחוברים ישירות לדברים מהעונות המוקדמות, ולראות את כל הרמיזות המקדימות (foreshadowing) ואת כל הבנייה לקראת הסיום—זה מספק מאוד, ומעמיק עוד יותר את ההערכה לסיום. צריך לזכור שהשואוראנרים דייוויד בניוף ו-ד. ב. וייס הסתמכו בעונות הראשונות על חמישה ספרים שלמים מסדרת שיר של אש ושל קרח, וגם קיבלו מתווה מפורט להמשך העלילה מהסופר ג’ורג’ ר. ר. מרטין. כלומר, הסיפור כולו היה מגובש בראשם כבר מההתחלה—ולכן הייתה להם היכולת לתכנן הכול מראש ולבנות את העלילה לכיוון הסיום המתוכנן. וזה בהחלט ניכר כשצופים בסדרה מהתחלה ועד הסוף בידיעה לאן היא מובילה.
כשצופים בסדרה כיצירה אחת שלמה, לומדים להעריך אותה כך—ולא לפרק אותה ל“העונה הזו מכסה את ספרים X עד Y” וכדומה. הסדרה ספגה לא מעט ביקורת על הסטיות מהמקור החל מעונה 5, אבל כשמבינים עד כמה הסיפור עצום, קל לראות שהרבה דברים היו צריכים להשתנות כדי להתאים למדיום הטלוויזיוני. בניוף ווייס הצליחו לעשות זאת תוך שמירה על המהות של היצירה של מרטין, תוך בנייה קוהרנטית של העלילה ושמירה על שביעות רצון של עשרות מיליוני צופים—ולא רק קומץ מעריצים אדוקים שרצו עיבוד נאמן מילה במילה. האם עיבוד נאמן לחלוטין של “Feast for Crows” ו-“Dance with Dragons” לאורך ארבע עונות באמת היה עובד בטלוויזיה עבור מיליוני צופים? למרות שנהניתי מהספרים וגם לא הסכמתי עם חלק מהשינויים, ברור לי למה הרבה דברים היו חייבים להיחתך—כי ספרים וטלוויזיה לא עובדים אותו דבר. אפשר לדמיין עיבוד קרוב למקור של הספרים הללו? לדעתי, הסדרה הייתה מאבדת יותר צופים אפילו מ-המתים המהלכים בעונות המקבילות שלה. בהתחשב בכך שהם ידעו את הסיום מראש ובכמות הפרטים שצריך לשנות רק מהשמטת קו עלילה אחד, כדי להגיע לאותו יעד סופי—אני חושב שבסך הכול זה היה לטובה. והסיפור לא קרס—הוא הגיע לסיום משמעותי.
העובדה שהסדרה מורכבת מהמון דמויות במיקומים שונים, עם קווי עלילה שונים שבסופו של דבר משתלבים, רק מוסיפה לערך הצפייה החוזרת שלה. יש מגוון עצום של סוגי עלילות, לעיתים אפילו בז’אנרים שונים, וכמות אדירה של דמויות—מה שמקשה להשתעמם כמו שקורה לפעמים בצפייה חוזרת בסיפור ליניארי אחד. הסדרה התפרסמה גם בכך שהיא “שומטת את השטיח מתחת לרגליים”, וגם כשכבר יודעים מה עומד לקרות—לפעמים אפילו יותר כיף לצפות שוב, לצפות לנקודות המפנה הגדולות ולשים לב לכל מה שמוביל אליהן.
האינטרנט והרשתות החברתיות שיחקו תפקיד מרכזי בגל השנאה סביב העונה האחרונה. הציפיות היו בלתי אפשריות מלכתחילה, וכמו כל כותב גדול, בניוף ווייס בחרו להישאר נאמנים לחזון שלהם ולסיפור, וקיבלו החלטות לא שגרתיות בעלילה—החלטות שלא התקבלו טוב אצל חלק מהצופים. גם השתיקה של ג’ורג’ ר. ר. מרטין לא עזרה, שכן רבות מנקודות המחלוקת כנראה הגיעו מהתכנון המקורי שלו—אך הוא נתן לכותבים לשאת באשמה לבדם.
למען האמת, מדהים אותי שסדרה כזו הפכה לפופולרית כל כך. כנראה בזכות ההפקה המדהימה, הכתיבה המדויקת, המשחק המצוין של הקאסט, והרגעים המטלטלים לאורך הדרך. בנוסף, העובדה שיש בה כל כך הרבה דמויות כתובות היטב—כך שכל אחד יכול למצוא דמות להזדהות איתה או לאהוב, תוך כדי שהוא שונא או אדיש לאחרות. עבור מישהו אחר זה יכול להיות הפוך לגמרי. אבל מבחינתי, סוג כזה של סיפור לא באמת נועד להיות כל כך פופולרי. כשמסתכלים עליו בשלמותו, מדובר בסיפור חתרני שמאתגר את הצופה בכל רגע—ובמיוחד בסוף. זה בא לידי ביטוי בתגובות לעונה האחרונה, שרבים הגדירו כ“לא הגיונית” או “נוגדת את טבע הדמויות”. בעיניי, זו תוצאה של חוסר תשומת לב לפרטים, או של צפייה בפרקים בקצב של פעם בשבוע לאורך שנים, במקום צלילה עמוקה ומרוכזת לסיפור המורכב. או לחלופין—כניעה ל־headcanon אישי או לתיאוריות פופולריות.
קחו לדוגמה את ג’ון סנואו. רבים חשבו שהוא מיועד להיות מלך שבע הממלכות לאחר שהתברר שהוא אאיגון טארגאריין—היורש החוקי. אבל בפועל, היותו טארגאריין הייתה קללה. זה הרס את מערכת היחסים שלו עם דאינריז, דחף אותה לצד האפל, והוביל לחורבן מעלה מלך, כס הברזל ושושלת טארגאריין. בסיפורי פנטזיה רגילים, זהות סודית כזו מובילה לניצחון קתרטי. כאן—היא הרסה את חייו. זה לחלוטין תואם לסגנון החתרני של מרטין. בתחילת הסיפור, ג’ון הרגיש מקולל בכך שהוא ממזר ורצה לדעת מי אמו. כשהוא מגלה את האמת—זה הורס אותו. ובסוף, למרות שהציל את הממלכה—הוא לא מקבל תהילה, אלא גלות.
דאינריז היא דוגמה מצוינת נוספת. הסיום של דני מציב את הקהל בתפקיד של שותף לדבר עבירה. הוא אומר לנו שאולי העולם הזה שבור, אבל אנחנו לא רק צופים נאיביים וטובי לב מן הצד—אנחנו אלה שעזרו לשבור אותו. בכך שהתעלמנו מהפגמים של המנהיגים שאנחנו תומכים בהם, בכך שתמכנו באופן עיוור באנשים שלא תמיד ראויים לכך, ובכך שאנחנו מוצאים תירוצים למעשים רעים כשנוח לנו. בפרק האחרון של משחקי הכס היא אומרת שהיא תיצור עולם טוב—כי היא יודעת מהו טוב. והאחרים? “אין להם זכות לבחור”. הנקודה המרכזית היא שהשיפוט השרירותי שלה מאפשר לה להחליט באופן מוחלט מי טוב ומי רע ללא הצדקה מספקת—ואולי אפילו לקבוע מי ראוי למוות בלי הצדקה כזו. המתח המרכזי בדמותה של דני תמיד היה בין האינסטינקט שלה לבין שיקול הדעת שלה. האינסטינקט שלה הוא לפעול במהירות וללא רחמים נגד מי שמערער על סמכותה או בוגד בה. האלטרנטיבה המאוזנת יותר מגיעה לרוב מהיועצים שלה, שמזכירים לה שעדיף להבליג ולנסות לבנות גשרים—אפילו עם אויבים. כשהיא מאבדת הכול, ובמיוחד כשהאירועים בסוף מתרחשים בקצב מהיר וסוחף כל כך, האיזון הזה נשחק—ומה שנשאר הוא תחושת שיפוט מעוותת. וזה משהו שלצופים רבים היה קשה לקבל, אחרי שהם תמכו בה כל כך הרבה זמן.
אחד הדברים המרכזיים שהסיום של הסיפור עושה הוא לגרום לנו להביט לאחור על כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הדמויות שליוו אותנו במשך שנים—ולראות הכול בהקשר חדש לחלוטין. למעשה, זה מרשים עד כמה הרבה רמיזות מקדימות קיבלנו בעונות הראשונות—דברים שהיו מול העיניים שלנו, אבל בחרנו לפרש בצורה שנוחה לנו יותר באותו זמן. זו בדיוק אחת הסיבות שצפייה חוזרת בסדרה היא כל כך מהנה. פתאום רואים איך כל פרט קטן בסיפור שיחק תפקיד בסיום.
נראה שכדי לספק את הקהל הרחב, הכותבים היו צריכים לבחור בטרופים מוכרים ובסיום קונבנציונלי ומספק יותר. הסיום שבחרו דייוויד בניוף ו-ד. ב. וייס הוא כזה שאולי היה עובד טוב יותר עבור סדרה עם קהל קטן ומעמיק יותר—כזה ששומר על תשומת לב לפרטים ומנתח כל סצנה וכל שורת דיאלוג (סדרות כמו סמוך על סול או יורשים עולות מיד לראש). אבל ברגע שהסדרה הפכה לתופעה הגדולה ביותר של שנות ה־2010, קשה מאוד לכוון לגישה יוצאת דופן באמת—כזו שדורשת רמת קשב גבוהה, מודעות, זיכרון לפרטי עבר והבנה של כל חלק בפאזל—מבלי לאבד חלק גדול מהקהל.
לאחר שצפיתי לאחרונה בטרילוגיית שר הטבעות, הבנתי שזה בדיוק סוג הסיום שרבים רצו גם עבור משחקי הכס—סיום מסודר, נקי, שסוגר הכול בצורה מושלמת במונחים של סיפור קונבנציונלי. וזה עבד בצורה מבריקה בהקשר של שר הטבעות, אבל קשה לראות איך משהו כזה היה מתאים לעולם של משחקי הכס, שבמשך שמונה עונות ביססה את עצמה כאנטיתזה לסיפור קונבנציונלי. שינוי כזה בסוף היה בגידה מוחלטת בטבע של הסיפור—וזו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את הסיום, במיוחד אחרי צפייה חוזרת.
למעשה, אני חושב ש-״משחקי הכס״ היא אחת היצירות המורכבות והמתוחכמות ביותר שקיבלנו במאה האחרונה. כשצופים בה מהתחלה ועד הסוף, בידיעה כיצד הכול מסתיים, קל מאוד להבין למה הדברים נסגרו כפי שנסגרו—ולהבין שהסדרה מעולם לא ניסתה לתת לקהל את מה שהוא רוצה, אלא את התוצאה הריאליסטית, המקורית ושוברת המוסכמות ביותר—כזו שמשקפת איך הדברים היו מתרחשים במציאות, ולא באפוס פנטזיה הוליוודי טיפוסי. צפיית בינג׳ בהחלט יכולה לעזור לשמור על הפרספקטיבה הזו.
אני חושב שההצלחה של הסדרה מדברת בעד עצמה—אינספור פרסים, שבחים מצד צופים ומבקרים כאחד, קהל מעריצים עצום, והשפעה אדירה על עולם הטלוויזיה והתרבות בכלל. בעיניי האישית, זו סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה אי פעם, אבל גם באופן כללי אפשר לומר בבטחה שהיא תיזכר עוד שנים רבות כאחת היצירות הקולנועיות הגדולות ביותר שנוצרו. עיבוד של שיר של אש ושל קרח אינו משימה פשוטה, במיוחד כשהסדרה הספרותית עדיין לא הושלמה, אבל בניוף ווייס בחרו בקפידה מה להכניס ומה להשמיט, ואיך לבנות את הסיפור שלהם לקראת הסיום המתוכנן. גם בצפיות נוספות, משחקי הכס נותרת יצירת מופת קולנועית, יצירה ספרותית ברמה גבוהה, ואחד ההישגים הגדולים ביותר בסיפור סיפורים—בטלוויזיה, ולמעשה בכל מדיום שקיים. אני בהחלט אחזור לצפייה נוספת—ואפילו מוקדם יותר ממה שחשבתי.
