"אני חושב שזו הופעת משחק מדהימה. אני לא חושב שתראו הופעה טובה יותר השנה - או ברוב השנים האחרות" — סר כריסטופר נולאן, על דווין ׳דה רוק׳ ג׳ונסון ב-״מכונת המחץ״.
הופה.
הרבה נאמר על הופעתו של ג׳ונסון בסרט, אבל לקבל מחמאה כזאת מהקולנוען הגדול ביותר של דורנו זה כבר משהו שלא צריך להתייחס אליו בקלילות. כשראיתי כשדה רוק סוף סוף לוקח את עצמו ברצינות ולוקח תפקיד כמו זה, הייתי ספקן ותהיתי האם יוכל לעמוד במשימה. אבל כמו שסר נולאן ציין, הוא התעלה על הציפיות ואכן מדובר פה בתפקיד משנה קריירה מצידו, ובסרט מצויין באופן כללי.
ביוגרפיות ספורט זה לא ז׳אנר שבדרך כלל מדבר אליי יותר מדי, אבל כאמור הייתי סקרן מאד לצפות בהופעתו של דה רוק והלכתי לצפות בסרט, ואפשר לומר שהופתעתי ממש לטובה ושהסרט היה מאד מהנה ואף מרתק.
על בימוי וכתיבת הסרט היה אמון בני ספדי, חצי מ-״האחים ספדי״ של ״יהלום לא מלוטש״ וסרטים נוספים, שהלך בדרכו הנפרדת בשנים האחרונים והפתיע את כולנו גם בהופעת משחק מצויינת כאדוארד טלר בסרט העשור, ״אופנהיימר״, וגם עתיד להופיע בטוען החדש לתואר ״האודיסאה״ שיבוא עלינו לטובה בקיץ הקרוב. ויזואלית, הגישה של ספדי ושל הצלם מייסיו בישופ גורמת לצופה להרגיש כמשקיף המתבונן בחיים מבחוץ, ולא כמשתתף במופע. התוצאה היא ביוגרפיה שהיא גם גרנדיוזית וגם אינטימית — סרט המציג את מארק קר לא כ“מכונת מחץ” בלתי ניתנת להריסה, אלא כאדם המתמודד עם הגבולות והקשיים שלו.
מארק קר בעצמו היה מעורב בתהליך יצירת הסרט, ושימש גם כיועץ וגם כסוג של עוגן רגשי בתהליך ההפקה. ספדי ודה רוק עבדו איתו באופן צמוד, וביססו את אירועי הסרט על הזיכרונות שלו ועל הסרט התיעודי שנעשה עליו משנת 2002, שבו תועד לראשונה סיפור עלייתו וההתמודדות שלו עם הקשיים השונים בחיים. לפי דיווחים, קר חשב שתהליך העשייה של הסרט היה מעין חוויה קת׳רתית באופן האותנטי שבו הסרט הצליח ללכוד את מסעו. הוא אהב במיוחד את העובדה שהיוצרים לא נמנעו מהצגת הצדדים האפלים של חייו, אך גם לא הפכו אותם לסנסציונליזם זול למטרות בידור, אלא בחרו להתמקד בצד האנושי של האתגרים והמשברים הרבים שעבר.
מבחינה אמנותית, ״מכונת המחץ״ שונה באופן מהותי מסרטי ספורט ביוגרפיים טיפוסיים. ספדי ניסה ליצור מעין “אנטי-ביופיק” - כזה שמפרק את נרטיב התהילה של עליית הספורטאי הגדול ומחליף אותו בהתבוננות בשבריריות של גבריות, במחיר של תהילה וגם בהשלכות הנפשיות של קריירה המבוססת על פיזיקליות וכוח. במקום רק להאדיר את הניצחונות של קר, הסרט מהרהר במשמעות של עיצוב זהות סביב אלימות, סיבולת וגופניות — ובשאלה מה נותר כאשר זהות זו מתחילה להתפרק.
החלטות נרטיביות שוברות פרדיגמה אלו מצד ספדי השתלמו ברובן, אבל לא יכלתי שלא להרגיש שהסרט קצת לוקה בחסר מבחינת הסיפור, ושציפיתי לקצת יותר. הסרט היה מהנה ברובו ולא ארוך מדי, אבל עדיין הרגיש טיפ יותר ארוך ממה שהוא באמת עם מעט רגעים שקצת ״נמרחו״ לטעמי. בעיניי לא מדובר פה ביצירת מופת פורצת דרך, אבל עדיין סרט מצויין ועשוי טוב מאד.
מבחינת משחק, כאמור דה רוק נותן הופעה מדהימה לחלוטין, שללא ספק תצדיק מועמדות לפרס אוסקר. גם אמילי בלאנט המצויינת נתנה הופעת משחק פוערת פה שמשלימה את הופעתו של דה רוק (בן זוגה בסרט) בצורה מאד טובה. אם כבר הזכרנו את סר נולאן, דה רוק ציין שלאחר שזה צפה באחת מהסצנות האינטנסיביות אך אינטימיות בין דה רוק ובלאנט, התגובה שלו הייתה ״ואו. אני מרגיש שלא הייתי צריך לצפות בזה״ — ושבעיניו זו הייתה המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל כי, לדבריו, ״נולאן הוא המלך״. אם אחרי תשבוחות כאלה לא בא לכם ללכת לצפות בסרט, אין יותר מדי שאוכל להוסיף.
״מכונת המחץ״ הוא סרט ביוגרפיה-ספורט שונה מאד בנוף, שלוקח ספין קצת אחר על המוסכמות הרגילות ומביא אותו לחיים בעזרת הופעות משחק עוצמתיות ועשייה מצויינת. מומלץ מאד לחובבי הז׳אנר, אבל גם למי שסתם מחפש סרט נחמד לצפות בו.
