אחד הרגעים החשובים ביותר ב"משחקי הכס" היה גילוי זהותו האמיתית של ג'ון סנואו, ומה משמעותה ביחס לתביעת דאינריז לכתר. עם זאת, בסופו של דבר, הדברים לא התפתחו בדיוק כפי שהצופים ציפו, וזה השאיר המון צופים מבולבלים.
“כל הסיפור הוא באמת הכל על דאני וג'ון", אמר ג'ורג' ר.ר. מרטין לבמאי אלן טיילור בזמן שצילמו את עונה 2 של "משחק הכס". כעת ב-2023, כשסיפור הסדרה המלא ידוע לנו, קל לראות למה הוא התכוון. אף שבתחילה זה אולי לא נראה סביר במיוחד, בסדרה עם יריעה עצומה של מיקומים ודמויות ראשיות, ג'ון ודאני היו "השניים הגדולים" כשמגיעים לעיקר העניין. סיפורי עלייתם לשלטון היו בולטים מאוד בשש העונות הראשונות, ובשתי העונות האחרונות, כשהיו שניהם ממוקמים היטב, ה-Endgame התמקד בעיקר סביבם. ה-Endgame של דאינריז נדון לעומק פעמים רבות, אך עדיין ישנן קולות דומיננטיים בקרב הקהל שאינם בטוחים לגמרי מה היה תפקידו הסופי של ג'ון באנדגיים, או לפחות חושבים שתפקידו הוקטן בהשוואה למה שנבנה לקראתו.
לג'ון סנואו הייתה כמובן חשיבות עצומה במהלך כל “משחק הכס", שכן בין השאר הוא היה זה שאירגן את הקרב נגד צבא המתים ומלך הלילה, והצליח לאחד צבאות מכל רחבי שבע הממלכות, כמו גם צבאות מעבר לים הצר ואת דאינריז עם דרקוניה, כדי להילחם באויב משותף — מה שנתן להם בסופו של דבר את היתרון להביס את צבא המתים. אולם אחד הפרטים החשובים ביותר האחרים בדמותו הוצג בסיום עונה 7, כאשר נחשף כבנו הלגיטימי של ריאגר טארגאריין וליאנה סטארק, השיר של אש ושל קרח, והיורש הלגיטימי לכס. חלק מהאנשים חשבו שפרט חשוב זה הומעט בעונה האחרונה של הסדרה וכי לא הייתה לו חשיבות ממשית, אך אנחנו חולקים על כך. טענה מוזרה נוספת היא שתחיית ג'ון בעונה השישית הייתה בסופו של דבר "חסרת תוחלת״, ושביסוס הסדרה שלו כ"שחקן גדול" לא הסתכמה בדבר בסוף. אך שוב — אנחנו ממש לא חושבים כך.
ראשית, ברצוננו להתייחס לסדרת הפריקוול "בית הדרקון", שהציגה לראשונה את נבואת ה-״שיר של אש ושל קרח״. לפי הנבואה, מלך מבית טארגאריין צריך להיות מלך ווסטרוס, כדי לאחד את שבעת הממלכות לקראת הקרב נגד אויבם המשותף מהצפון — מלך הלילה וצבא המתים. רגע — הלא בדיוק זה עשה ג'ון סנואו מעונה 5 ואילך? בסגנון האופייני ל-״משחקי הכס״, הוא לא היה מלך שבע הממלכות בסופו של יום, אך בכל זאת, ואפילו באופן מרשים יותר, הוא אכן מילא את תפקידו כאייגון טארגאריין ואיחד את כל מי שיכל כדי להילחם בצבא המתים, מה שהוביל בסופו של דבר לניצחון ולהצלת האנושות. בעוד ש"בית הדרקון" נכתב רק לאחר שסיום "משחקי הכס" היה ידוע, אנחנו רואים בכך רפרנס נאה ומחווה מכבדת לסדרה המקורית — שלא רק מרחיבה את היקום הקולנועי של ״משחקי הכס״ בצורה חכמה מאוד, אלא גם חולקת כבוד לחשיבות הסופית של ג'ון סנואו בסדרה, ובמקביל מגבשת את מה שאנחנו מנסים לדון בו כאן כ-Canon של העיבוד הטלוויזיוני של סדרת ספרי ״שיר של אש ושל קרח״ של ג׳ורג׳ ר. ר. מרטין.
מה שמוזר הוא שצופים רבים חשבו שהעובדה שהוא "אמור להיות" היורש הלגיטימי לכס הברזל תוביל לכך שהוא אכן יהיה היורש לכס בסיום הסדרה. תגידו, צפינו באותה סדרה?
בריאן קוגמן: כאשר ה"דמות הראשית" שלך מגלה שהיא אמורה להיות מלך, בכל סדרה אחרת הוא היה הופך למלך. זו לא הסדרה שלנו. הוא לעולם לא נועד לכך. אבל האמת על מוצאו כן משפיעה על שרשרת הדומינו של הסיפור וכיצד האבנים נופלות. היכולת לרכוב על דרקון הייתה גורם בהשמדת מלך הלילה — לא הגורם המכריע, אך במלחמה נגד המתים, לכולם היה חלק חיוני למלא כדי להעמיד את אריה בנקודה הנכונה, ואם היית מוציא כל אחד מהגורמים האלה, מלך הלילה היה מנצח. ומוצאו היה גורם בשרשרת האירועים שהובילה לסופה הטרגי של דאינריז.
בדיוק כפי שאמר בריאן קוגמן, אחד מכותבי הסדרה הראשיים, מטרת היותו של ג'ון היורש הלגיטימי לא הייתה מעולם שיהפוך למלך. הוא סיכם זאת בצורה מושלמת כך שממש נוכל לסיים את המאמר כאן. אנשים חשבו שג'ון הוא ״הנבחר״, אך הוא אף פעם לא היה. דבר כזה כמו "נבחרים" אינו קיים ביקום של ״משחקי הכס״. אנשים חשבו שהמטרה של היות ג'ון טארגאריין היא להושיבו על כס הברזל. שוב, ממש לא "משחקי הכס" אינו סיפור פנטזיה טיפוסי. מרטין אמר שוב ושוב שכוונתו בספרי "שיר של אש ושל קרח״ הייתה לחתור תחת קלישאות פנטזיה פופולריות, ובהקשר זה, אחד הפופולריים שבהם הוא "הנסיך הסודי". לא היה סיכוי שמרטין, בניוף ווויס ייתנו לנו גרסת דמו של אראגורן מ"שר הטבעות". ובכל זאת, אנשים רבים ציפו שהנבחר יהרוג את אדון האופל ויתפוס את מקומו הלגיטימי כמלך. זה מעולם לא היה מה ש-״משחקי הכס״ עוסקת בו, שכן היא תמיד נשענה על ההיבט הריאליסטי יותר של הדברים, למרות שהיא סדרת פנטזיה.
בסופו של דבר, היות ג'ון טארגאריין הייתה קללה. זה הרס את מערכת היחסים שלו עם דאינריז, דחף אותה לצד האפל, מה שהוביל להרס של מעלה המלך, כס הברזל ושושלת טארגאריין. בסיפורי פנטזיה מקובלים יותר, זהות סודית זו הייתה מביאה לדמות כוחות חדשים או תפארת. כאן, היא הרסה לו את החיים. לדעתנו, זה עולה בקנה אחד האופן מושלם עם סגנונו החתרני של מרטין. אותו הסגנון ששאל שאלה פשוטה — מה אם הדמות הראשית מתה בסוף הספר הראשון? עכשיו הוא שאל — מה אם להיות נסיך סודי זה למעשה דבר נוראי בשבילך? מה אם במקום להביא לך תפארת, זה מביא רק מוות והרס?
בעיה חוזרת נוספת בקבלת הקהל לקו העלילה של ג'ון בסדרה הייתה העובדה שהוא לא היה זה שנתן את המכה האחרונה ולא הביס את מלך הלילה בעצמו. אם חושבים על זה, ג'ון אכן סיים את המלחמה. כן, אריה היא זו שנתנה את המכה האחרונה. אך ג'ון איחד את הצפון ואת ה-FreeFolk, גייס את דרקוני דאינריז וצבאותיה כתמיכה, וסידר את כל ההגנות של הצפון והוביל את הקרב — עד הניצחון הגדול. שוב, הקרב לא היה נגד מלך הלילה ספציפית, אלא נגד צבא המתים. ומהזווית הזו, ג'ון סיים את המלחמה לא פחות מאריה, אם לא יותר. בלעדיו, ווסטרוס הייתה עכשיו בחורבות.
לפי צופים רבים, ג'ון היה ממוקם היטב להפוך למלך שבעת הממלכות לאחר שרצח את דאינריז. הוא היה היורש הלגיטימי אחרי הכל, נכון? כפי שצוין קודם, זהותו האמיתית של ג'ון תרמה בסופו של דבר לנפילתה של דאינריז. וגם הייתה אולי אחת הסיבות לכך שדרוגון לא שרף אותו לאחר שהרג את דאינריז. אך ג'ון מעולם לא רצה להיות מלך, כפי שהבהיר בצורה שכבר הפכה לאגדית פעמים רבות לאורך העונה האחרונה. זה גם לא היה הגיוני שיעלה כמלך — הוא הרגע הרג את המלכה המנצחת, שעדיין זכתה לתמיכה אצל גריג'ויים,ה-Unsullied, חלק מהממלכה, ולוחמי הדות'ראקי הנותרים — מדוע היו מניחים לג'ון להיות מלך לאחר שהרג אותה? הנקודה בסוף הייתה ״לשבור את הגלגל״, לא להמשיך במלחמה נוספת ולפצל שוב את הממלכות, ולחזור על טעויות העבר. נקודה נוספת שהועלתה היא מדוע גריי-וורם לא הוציא את ג'ון להורג על רצח המלכה, במקום לאפשר לו להשתתף במשפט. התשובה שוב — ״לשבור את הגלגל״, כפי שדאינריז התכוונה בתחילה. טיריון לאניסטר אמר לגריי-וורם כבר בעונה 6: "אנחנו עושים שלום עם אויבינו, לא עם חברינו." שאליו גריי-וורם השיב: "אני לא עושה שלום עם אויבי המלכה. אני הורג את אויבי המלכה." נראה שהרבה השתנה מאז, שכן גריי-וורם הבין שכדי להשיג שלום, עליו לנהל משא ומתן עם אלו שפגעו בו, במקום להרוג אותם ללא מחשבה ולהמשיך בריסוק הגלגל. מלחמה נוספת כזו הייתה כנראה קתרזיס גדול לסיום הסדרה, אך האם היא הייתה הגיונית?
קיט הרינגטון (ג'ון סנואו): אין טראומה ואין קתרזיס. הוא קיבל סגירת מעגל, אך הסגירה לא בהכרח מרגישה שמחה. זה פשוט הסוף של משהו. יש בזה סיפוק. זו לא תחושה שמחה. כולם אמרו לו שהוא שייך לצפון האמיתי, וסוף סוף הוא הולך לשם.
ג'ון עשה מה שחשב שנכון, אך זה בוודאי לא נשאר ללא עונש. בעולם החדש שהם מנסים לבנות, זו לא ממש אפשרות ריאלית לתת לג'ון את הכתר, לא אחרי מה שעשה. לאחר צפייה ב-8 עונות של ״משחקי הכס״, אני חושב שזה קצת נאיבי לחשוב שאם מישהו "אמור להיות" המלך לפי שרשרת הירושה, זה יוביל לכך בסיום הסיפור. העובדה שהוא היה היורש הלגיטימי היא נחמדה והכל, אך האם לא בדיוק את זה הם מנסים לשנות? שושלת שקובעת מי ישלוט על העם הפשוט, רק לפי חוקי הירושה? בעולם החדש הזה, ג'ון לא יכול היה עוד להיות לורד של שום דבר, לפחות לא בשש הממלכות החדשות, והוא נשלח לגלות בחומה לשלם על פשעיו.
קיט הרינגטון: הוא חייב לחזור למקום עם כל ההיסטוריה הזו ולחיות את שארית חייו בחשיבה על כך שהרג את דאני, ולחיות את שארית חייו בחשיבה על ייגריט שמתה בזרועותיו, ולחיות את שארית חייו בחשיבה על כך שתלה את אולי, ולחיות את שארית חייו בחשיבה על כל הטראומה הזו, וזה... זה מעניין. אז אני חושב שהמקום שבו אנחנו מותירים אותו בסוף הסדרה, תמיד יש את התחושה הזו של... אני חושב שרצינו משהו כמו חיוך קטן שהדברים בסדר. אבל הם לא בסדר.
בנימה חיובית יותר, קיט גם ציין בראיון אחר כיצד הוא מוצא את הסיום של ג'ון, למרות כמה שהוא טרגי, להיות הנכון והמתאים ביותר לאופי דמותו.
קיט הרינגטון: אהבתי את זה. כשקראתי את זה, הקטע הזה ממש הביא אותי לדמעות. במקום להיות כבול ולהישלח לחומה, הרגיש כאילו הוא שוחרר לחופשי. זה היה סיום מתוק ממש.
אישית, הפרשנות הזו מהדהדת עבורנו מאוד. זהו אולי החלק המריר-מתוק ביותר בסיום הסדרה. לאחר שהציל את שבע הממלכות מהשמדה מוחלטת ולילה אינסופי, הוא לא קיבל את הכתר או את התפארת שאולי היו ניתנים לו בסיפור פנטזיה מקובל יותר. במקום לקבל תשואות כגיבור על כל שעשה למען הממלכה, הריגת המלכה תשחיר את שמו לנצח, והוא נשלח לגלות ב-״צפון האמיתי״ — ובכל זאת, כפי שציין קיט, עכשיו הוא יכול באמת להיות חופשי, ומשוחרר באמת מהמחויבויות שרדפו אותו לאורך כל חייו. אנחנו בהחלט אוהבים את היופי הספרותי של זה. זה עולה בקנה אחד מאוד עם מנטליות ״משחקי הכס״ שהתרגלנו אליה לאורך הסדרה, ופואטי מאד לדעתי — שכן לא ג'ון ולא דאינריז, שהצילו את הממלכה מחורבן טוטאלי, יצאו מנצחים בסוף ונהנו מתהילה, שכן שניהם ביצעו מעשים שהשחירו את שמותיהם — מה שמדגיש את הנושא המשותף של הסדרה שכיצד כוח משחית, וכיצד אף אחד אינו גיבור טהור באמת.
