״אופנהיימר״: כיצד לודוויג גוראנסון רקח את הפסקול פורץ הדרך עבור יצירת המופת של כריסטופר נולאן

בעיניי סרטו העדכני של כריסטופר נולאן, ״אופנהיימר״, הוא אחד הסרטים הגדולים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים. כמה טוב זה שבנוסף הוא מלווה בפסקול כל כך מופתי- מדובר במוזיקה שלא רק עובדת היטב בתוך הסרט ומשמשת כחלק בלתי נפרד מהמופתיות שלו, אלא גם מהווה אלבום מוזיקלי מופלא שכיף להקשיב לו מחוץ לסרט. באופן אישי, אני עושה זאת בלי הפסקה מאז שהסרט יצא. בסקירה זו רציתי לתאר למה, תוך שימוש עיקרי בכלי קשת, פסנתר, כלי נשיפה ונבל, הפסקול של ״אופנהיימר״ מאת המלחין השוודי העולה לודוויג גוראנסון הוא אחת מעבודות ההלחנה הטובות ביותר שנעשו לקולנוע בשנים האחרונות.

בצורה שמתאימה מאוד לסקירה דווקא עבור סרט זה, ארצה לציין שאין לי שום ידע בתיאוריה של מוזיקה או ניסיון בנגינה בכלי נגינה. הביקורת הזו נכתבת מנקודת מבט של מישהו שפשוט מקשיב למוזיקה כמו שהוא מקבל אותה, ללא הבנה כיצד היא "אמורה" להישמע או מה הם ה-"חוקים" שאמורים להגדיר אותה, וגם ללא הבנה מעמיקה או יסודית כיצד היא נכתבת ונעשית. מסיבה זו, גם אשתדל לא להיכנס לפרטים טכניים שאין לי באמת מושג לגביהם. או כפי שציין בחוכמתו נילס בוהר (בסרט):

“The important thing isn't can you read music, it's can you hear it. Can you hear the music, Robert?”

לאחר שהאנס זימר הוכיח את עצמו בסרטיו של נולאן במגוון רחב של ז'אנרים, הייתי סקרן לראות כיצד גוראנסון יתמודד עם הפסקול הזה. אני מעריץ גדול של הפסקול שהלחין עבור ״טנט״ של נולאן, ועד היום מקשיב גם לו בלי הפסקה. אך שם מדובר בפסקול אקשן אינטנסיבי, אלקטרוני, קצבי ואנרגטי שמתאים באופן מושלם לסרט פעולה כמו ״טנט״. כאשר הוכרז שסרטו הבא של נולאן יהיה סרט דרמה-ביוגרפי, הייתי סקרן לראות כיצד גוראנסון יתמודד עם המשימה של הלחנת פסקול שיתאים להלך הרוח של הסרט – ולא רק יספק פסקול דרמטי טוב (כפי שעשה כבר בעבר), אלא גם יעמוד בסטנדרטים של נולאן שהציב זימר, הגדול מכולם. גוראנסון עצמו ציין שבתחילת הדרך הוא בעצמו קצת חשש מהמשימה שנולאן הטיל עליו.

כפי שכנראה ניחשתם, לא רק שהתרשמתי לטובה, אלא שלדעתי גוראנסון הצליח לבנות את אחד מפסקולי הדרמה הטובים ביותר בכל הזמנים. להגדיר את הפסקול של ״אופנהיימר״ כפסקול דרמה זה קצת לא מדויק, שכן הסרט רחוק מלהיות סרט דרמה-ביוגרפי שגרתי, ואופן העריכה שלו והספין הנולאני שלו גורמים לו להרגיש קצת כמו מותחן ולפעמים אפילו כמו סרט פעולה. גוראנסון הצליח להתמודד עם המיזוג הז'אנרי הזה בצורה מופתית, וסיפק פסקול שמצדיק את פרסי האוסקר, הגראמי, ומיליון הפרסים האחרים שהוא זכה בהם.

תהליך הפקת הפסקול היה מרתק במיוחד בפני עצמו. מדי שבוע נפגשו גוראנסון ונולאן עוד לפני תחילת הצילומים, בפגישות בהן גוראנסון הציג לנולאן את מה שהלחין באותו שבוע, ונולאן סיפק פידבק והכוונות. גוראנסון מספר שהתהליך היה שיתופי מאוד בין השניים, ונולאן כמעט ולא נתן הוראות מחייבות מוקדמות כיצד הפסקול צריך להישמע. הם ניהלו סיעורי מוחות תוך כדי תהליך ההלחנה, עם אמון בחזון של גוראנסון כלפי גישתו לתסריט. הרעיון היה שכאשר נולאן יתחיל את הצילומים, תהיה לו כבר כמות משמעותית של מוזיקה מוכנה שתשמש אותו בזמן תהליך ההפקה – גישה מעניינת מאוד שבעיניי כדאי שיותר במאים יאמצו.

מעבר לכך, בשלב הפוסט-פרודקשן, העריכה של הסרט התבצעה תוך התבססות חלקית על הפסקול האמיתי של הסרט (ללא צורך בפסקול זמני וטיוטות לא גמורות) – דבר שאולי מסביר את הדינמיקה המדויקת שיש בין קצב העריכה של הסרט לפסקול. כמובן שגם בשלב זה המשיכו נולאן וגוראנסון עם סיעורי המוחות שיפרו את המוזיקה ועידנו אותה, כך ששלב העריכה של הסרט היה תהליך שיתופי בין נולאן, עורכת הסרט ג'ניפר ליים, וגוראנסון. לשמחת כולנו, שלושתם זכו בפרס האוסקר על עבודתם בסרט. אחד האתגרים שגוראנסון ציין עבור שלב זה היה להתאים את הפסקול לרמת המשחק ה-״לא אנושית״ (לדבריו) של קיליאן מרפי, שמופיע בכמעט כל פריים של הסרט. עם המון צפיות מדוקדקות של הסצנות והמון שינויים, לפי גוראנסון תהליך ההלחנה המלא של הסרט נמשך כ-9 חודשים.

המערכה הראשונה של הפסקול, בדומה למערכה הראשונה של הסרט, מתמקדת ברקע של רוברט אופנהיימר בפיזיקה ובסיפור הראשוני של חייו האישיים. בדומה להיכרות שלו ושל הצופים עם הדמויות השונות בחייו, כך מאזיני האלבום לומדים להכיר את התימות השונות שילוו את האלבום.

נעימת הפתיחה, “Fission״, היא אחת מהרצועות שאני נהנה במיוחד לשמוע, שכן היא ממש מכניסה את המאזין לאווירת האלבום (והסרט). על המנגינה “Can You Hear the Music” ניתן לכתוב מאמר שלם, אך לא אתיימר לנסות לעשות זאת כאן. רק אומר שמנגינה זו נותחה רבות, ובפרט האופן שבו גוראנסון מבצע באופן חסר רבב כ-20 שינויי טמפו במהלך שתי דקות – משימה מאוד לא פשוטה, לא למלחין ולא לתזמורת המנגנת את המוזיקה. המנגינה הועמדה לשני פרסי גראמי בקטגוריות של מוזיקה מולחנת קלאסית, ואפילו הפכה לוויראלית בטיקטוק.

לאחר מכן, אנחנו ממשיכים עם רצועות מצוינות כמו “A Lowly Shoe Salesman” ו-“Quantum Mechanics״, ולאחר האזנה לשתיהן בזו אחר זו אפשר להבין את הוורסטיליות של האלבום הזה. ב-“Meeting Kitty” (שם מעט לא מקורי לנעימה מופתית כזו אם לומר את האמת) נשמע המוטיב של מערכת היחסים בין רוברט ואשתו קיטי, שנשמע כמו עבודתו של קוסם. כנראה שזו הרצועה המועדפת עליי באלבום כולו.

לאחר מכן מתחיל רצף המערכה השנייה של הסרט, שלוקח כיוון אחר לגמרי, ועוסק בהתפתחות פרויקט מנהטן. בחלק זה, אנו מתחילים להרגיש את הצד האקשני של הסרט, עם מנגינות כמו “Manhattan Project”, “Atmospheric Ignition”, “Los Alamos” ו-“Fusion״, שמלוות את המירוץ הקטלני לפיתוח נשק אטומי מול הנאצים. שיא המערכה מגיע במנגינות “Theorists” ו-“Trinity״, המלוות את הניסוי האטומי וההכנות אליו. מדובר במנגינות שמצליחות לבנות מתח ואף אימה בצורה יוצאת דופן.

חשוב לציין שבעוד שהסרט הוא סרט תקופתי והכלים שהוזכרו מוקדם יותר הם כלים מסורתיים, גוראנסון התכוון שהפסקול ירגיש על-זמני, ועל כן שילב הלחנה מסורתית עם סינתיסייזרים מודרניים.

"לפני [המערכה השנייה], זה רק תיאוריות, זה רק רישומים, זה רק רעיונות. אבל אז כשיש פצצה פיזית אמיתית, אנחנו עושים מעבר טונאלי ענק ומעבירים את זה דרך סינתיסייזרים, [בהתאם ל-] איום המתקרב." — לודוויג גוראנסון.

כשמגיעים לחלק באלבום שמלווה את המערכה השלישית של הסרט, שמתמקד בעיקר במשפט של אופנהיימר ובהשלכות של הישגיו, מגיעים לרצף מוצלח במיוחד של מנגינות- ״Power Stays in the Shadows״, ״The Trial״ ו-“Dr. Hill״, כל אחת מופתית בצורתה האופיינית. צריך לשמוע כדי להבין.

לקראת סוף האלבום, ב- “Kitty Comes to Testify״ (שם אפילו יותר לא מקורי מהקודם שחטא בכך), הוא לוקח את התמה המקורית של מערכת היחסים בין רוברט לקיטי, אך הפעם מכוון אותה לפסנתר וכלי קשת באופן יותר דרמטי. השינוי המרענן הזה, בהקשר לסצנה בה הוא מתרחש- מדגיש את התעצמות דמותה של קיטי ומביא את קו העלילה של מערכת היחסית בינה לבין רוברט לסגירה. לאחר מכן, באותה הרצועה, מגיעה מנגינה דרמטית שמשלבת את המוטיב של סטראוס בצורתו האינטנסיבית ביותר עד כה במשהו שמרגיש קצת כמו ה-Climax של האלבום כולו, בהתאם לסצינה בה המנגינה מופיעה בסרט.

לאחר מכן, מגיע ה-Stretch האחרון של 4 הנעימות שמופיעות בסצנות הסיום של הסרט ובכתוביות, עליהן לא צריך יותר מדי להרחיב. לאחר ה-Climax שצויין לעיל, כעת מגיע ה-Aftermath. מדובר בסיום עוצמתי לאלבום, ובדגש על “Destroyer of Worlds״, מלאכת ההלחנה של גוראנסון מצליחה לתת משקל משמעותי לאחד מהסיומים הטובים ביותר שהיו אי פעם לסרט, לדעתי האישית, בכל ההיסטוריה של הקולנוע.

לדבריו של כריסטופר נולאן, הסרט מחולק ל-3 מערכות: הראשונה כמו Hero Origin Story, השנייה כמו Heist Film, והשלישית כמו Courtroom Drama. זה מדהים איך באופן מושלם גם האלבום הזה מחולק ל-3 מערכות, כל אחת מתאימה לז׳אנר המוצג על המסך, תוך שמירה על קונסיסטנטיות בין המנגינות והתימות המוזיקליות שמוצגות לאורך הסרט. תוך שימוש בכ-40 נגני קשת, כ-15 כלי נשיפה, נבל אחד וסנתיסייזר, גוראנסון הצליח לעמוד באתגר שהציב לעצמו ושנולאן הציב לו, ויצר את אחד מאלבומי הפסקול הכי חדשניים, אמנותיים ומרעננים של השנים האחרונות.

הפסקול של ״אופנהיימר״ הוא עד היום אחד האלבומים שאני הכי נהנה לשמוע, אפילו מחוץ לסרט. בעוד שעובד בצורה מופתית גם בתור ״מוזיקת רקע״ לסרט עצמו, מדובר באלבום מוזיקלי מצויין- המגנום אופוס (נכון לעכשיו) של אחד מהמלחינים הכי מוכשרים והכי ורסטיליים של התקופה האחרונה. למרות שבהתחלה הייתי קצת מאוכזב מהפרידה של נולאן וזימר, אני כעת מקווה שנולאן ימשיך לתת במה לכישרון העצום של גוראנסון, וסקרן לראות לאן הצמד יגיע בהמשך.