מלבד היותו אחד מסרטי הקומיקס המוצלחים והטובים ביותר בכל הזמנים, ״באטמן מתחיל״ הוא בעיניי אחד הסרטים החשובים ביותר לתרבות הפופ של המאה ה-21. ביחד עם תפקידו בהזנקת הקריירה של הגדול בדורו, סר כריסטופר נולאן, הסרט הצליח להמציא מחדש ז׳אנר שלם, והשפעותיו ניכרות בקולנוע עד היום.
בהתחשב בכך שמרבית מסרטי ״באטמן״ הקודמים של אולפני וורנר, והבולט בינהם ״באטמן ורובין״, היו כישלון נחרץ ואף נחשבים כבדיחה בימינו, האולפנים הבינו את הצורך לשנות אסטרטגיה ולעשות ריסטרט לכל העניין, עם גישה שונה לחלוטין. הקו המנחה היה לחזור לשורשים האפלים והמורכבים יותר של דמותו של האביר האפל, באופן שיגדיר מחדש את הדמות לקהל מודרני, תוך התמקדות במקורות ובעומק הפסיכולוגי של הדמות.
לאחר שהרשים את אולפני וורנר עם עבודותיו הקודמות, ובפרט עם המותחנים הפסיכולוגיים ״ממנטו״ ו-״אינסומניה״, במאי צעיר ומבטיח בשם כריסטופר נולאן גויס לתת את הספין שלו למשימה. היכולת של נולאן להתמודד עם דמויות מורכבות וסיפור לא ליניארי תפסה את תשומת ליבם של המפיקים, ובפרט את תשומת ליבו של החלוץ סטיבן סודרברג שעזר לשכנע את וורנר לתת לנולאן צ׳אנס. באופן שכיום כבר נראה מאד אופייני עבורו, נולאן רצה לחקור את המסע של הדמות בצורה רצינית, ריאליסטית ורגשית יותר, ולזנוח את האופי הפנטזיונרי וה״שטותניקי״ של הסרטים הקודמים, תוך שאיבת השראה מסרטים כמו “בלייד ראנר” של רידלי סקוט ו”סופרמן” של ריצ׳ארד דונר. הוא חבר לתסריטאי דיוויד ס. גוייר, שהיה בעל ניסיון רב בעיבוד של ספרי קומיקס, ויחד הם יצרו סיפור שחקר את ה-Origin Story של המעבר של ברוס ויין מילד עשיר ומפונק ללוחם בפשע. גם אחיו של כריסטופר, ג׳ונתאן נולאן, היה נוכח בסט ועזר להם בתהליך.
הגישה של הנולאנים זכתה לפידבק חיובי בסטודיו, ווורנר העניקו לכריס שליטה יצירתית מלאה להמציא מחדש את הדמות ולספר את הסיפור באופן שנראה לו הראוי ביותר. בכך, התחיל באופן רשמי סיפורו של אשף ה-Blockbusters הגדול ביותר של המאה הנוכחית.
בשיתוף הפעולה הראשון שלהם מני רבים, נולאן גייס את הגדול מכולם, המלחין האגדי האנס זימר, ביחד עם ג׳יימס ניוטון הווארד לספק את הפסקול של הסרט. השניים שיחקו, בעיניי, תפקיד משמעותי בהפיכה של הסרט מסרט קומיקס כמו שאנחנו היינו רגילים לראות עד אז ליצירת המופת הייחודית שהוא. מדובר בפסקול מהאייקונים ביותר בז׳אנר סרטי הפעולה, שכיאה לזימר משלב באופן מושלם בין מוזיקה ״דרמטית״ ומרגשת למוזיקת אקשן אפית ומורטת עצבים כשצריך. לדעתי מדובר באחד מהאספקטים הבולטים ביותר בסרט, שלימים רק יתפתח ויגיע לגבהים חדשים בסרטי ההמשך של הטרילוגיה.
כמובן, שלליהוק של הסרט היה תפקיד מרכזי בעיצוב הטון והיקום בעל האופי החדש שנולאן ניסה ליצור. כריסטיאן בייל היה ידוע בזמנו על הופעותיו הורסטיליות ועל נחישות יוצאת דופן, ועל כן הפך למועמד מוביל בעיניי נולאן, בבחירה שנראתה די לא שגרתית בימים ההם. לדעת רבים הבחירה הייתה נבונה מאד בדיעבד, שכן עד היום בייל נחשב כאחד מהבאטמנים המוצלחים ביותר שהיו בעיבוד Live Action. מעבר לשינוי פיזיקלי שעבר בייל (עוד דבר שהוא ידוע עבורו), האופן בו הוא משחק את ברוס כפלייבוי יהיר ומפונק לעומת האופן המחושב והאפל בו הוא משחק את התפקיד של באטמן ראוי לשבח.
קיליאן מרפי היחיד במינו, שבמקור נבחן בכלל לתפקיד של ברוס ויין, גם תפס את תשומת ליבו של נולאן. למרות שמרפי לא נבחר לתפקיד הראשי, נולאן התרשם מאד מנוכחותו (ובפרט מהמבט והעיניים שלו) והציע לו את תפקיד הנבל - הדחליל. הביצוע המצמרר והמופתי של מרפי הוסיף ממד פסיכולוגי ואף קצת אימתי לסרט, ומעל לכל התחיל את הידידות הנפלאה של נולאן ומרפי- שבמהלך הקריירות שלהם ביצעו לא מעט שיתופי פעולה, ולשמחת כולנו זכו שניהם בפרס האוסקר על ״אופנהיימר״ לפני קצת יותר משנה.
לתפקיד של אלפרד, סר מייקל קיין היה הבחירה הראשונה של נולאן. לא נדרש להרחיב יותר מדי, ואני חושב שרוב האנשים יסכימו שמדובר בפרשנות הקולנועית המוצלחת ביותר של הדמות עד כה.
בחציו הראשון, הסרט הוא סרט דרמה לחלוטין. לוקח די הרבה זמן עד שקורה אקשן, או בכלל עד שרואים את דמותו של באטמן לבוש בחליפה והגלימה. בעיניי זה אחד הדברים שמבליטים כמה הסרט הזה מדהים, ואיך הוא שם את הסיפור, הדמויות והעלילה מעל הרצון לספק לקהל ריגושים זולים. בתור סיפור Hero Origin Story, היה חשוב לנולאן לבסס את היקום בו הסרט מתרחש, לתת לצופה הכרה עמוקה עם הדמויות והמניעים שלהן, ולתת לסיפור לזרום בטבעיות עד שמגיע החלק ה״אקשני״ של העלילה. בעוד שזו גם גישה שאומצה בעתיד על ידי הרבה בלוקבאסטרים, לא כולם עושים את זה בצורה חלקה וטבעית כמו נולאן.
הסרט היווה השראה לגל של שינויים בתעשיית הקולנוע ששינה לחלוטין את האופן שבו אולפנים ניגשים ל-Reboots, לעיבודים של ספרי קומיקס ולסיפורי בלוקבסטר בכללי. על ידי עיגון הדמות האהובה של באטמן בריאליזם פסיכולוגי ובנושאים בוגרים, באופן שנאמן למהות שלה ולא רק במטרה למשוך קהל, נולאן הוכיח שסרטים מסוג זה יכולים להיתפס כקולנוע רציני ומבוסס דמויות — ולא רק כבידור פופקורני. הדבר עורר גל של Reboots בטון יותר Gritty, עודד אולפנים להשקיע בכישרונות מהשורה הראשונה — מאחורי המצלמה ולפניה — והעלה את הקונספט של סיפור מקור של גיבור-על למשהו עם תהודה רגשית ועושר דרמטי.
מעבר לכך, הגישה של נולאן שינתה את אופן ההנגשה לקהל הרחב בכל מה שנוגע לסרטי גיבורי-על — באופן שהאולפנים החלו לשים דגש על נושאים מורכבים בפרויקטים שלהם, בזמן שהקהל התחיל לצפות לסיפורים עשירים ורב-שכבתיים יותר מסוג זה של קולנוע.
הסיום של הסרט גם הוא די לא-שגרתי. יש שיגידו שבסוף הסרט הקונפליקט לא נפתר באופן שלם, ומי שהיה באולמות הקולנוע ב-2005 לפני עידן הרשתות החברתיות והספוילרים כנראה זוכר את ההתלהבות הקולית שהייתה נוכחת באולם ב-10 השניות האחרונות והאייקוניות. זו עוד נקודה שמייחדת את הסרט הזה מסרטים אחרים בז׳אנר - הוא מצליח להשאיר טעם של עוד ולהציג חזון ארוך טווח עבור העולם שבנה והציג, בעוד שבמקביל מצליח לספק את הצופה כ- Resolution הולם לסיפור שהוצג בסרט; התפתחות בכיוון הנכון לצל האסקלציה בגות׳אם שבונה את המתח לסרט הבא. כל זה במסגרת העלילה הראשית מבלי להסתמך על Post Credit Scenes או הופעות אורח ״מפתיעות״ כאלו ואחרות.
״באטמן מתחיל״ למעשה הניח את היסודות לטרילוגיית “האביר האפל” של נולאן, שעד היום נחשבת כאחת מהטרילוגיות המוערכות והמשפיעות ביותר בקולנוע המודרני. בעוד שסרט ההמשך נחשב על ידי רבים כטוב בטרילוגיה (ואף אחד מהסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים), הולם לתת את הקרדיט הראוי ל״באטמן מתחיל״ על ההשפעה האדירה שהייתה לו על ז׳אנר סרטי הקומיקס. הסרט למעשה קבע רף חדש לסרטי גיבורי העל, ופתח את הדרך (למעשה, ממש היווה את ה-Blueprint) לעיבודים קומיקסיים יותר בוגרים וריאליסטיים שהגיעו בהמשך, כדוגמאת “השומרים” של זאק סניידר וכמובן ו”איירון מן” שהזניק את היקום הקולנועי של מארוול.
אמנם באופן די עקיף, מתחיל סייע להניח את היסודות למהפכת ה-IMAX המודרנית, בכך שסימן מעבר לסגנון עשייה של בלוקבסטרים שהוא יותר אימרסיבי, בעיקר במעבר לסרט ההמשך. על אף ש-"מתחיל" הוקרן רק בגרסה שהוגדלה ל-IMAX, כמו סרטים רבים אחרים באותה תקופה, נולאן נמשך לפוטנציאל של הפורמט וראה בו יותר מסתם גימיק. כאשר הכין את סרט ההמשך האגדי, "האביר האפל", הוא הפך לבמאי הגדול הראשון שצילם סצנות מפתח עם מצלמות IMAX 70 מ"מ, וכך יצר חוויה קולנועית חסרת תקדים ששבתה את הקהל בצורה שלא נחוותה לפני כן. על אף האתגרים הטכניים שבשימוש במצלמות IMAX מגושמות ורועשות (ואפילו שבמהלך הצילומים נשברה מצלמה מאד יקרה לאותה התקופה), התוצאה השתלמה בענק — הן מבחינה ויזואלית והן בביצועים בקופות.
ההצלחה של "האביר האפל" שינתה את פורמט ה- IMAX מפורמט נישתי לסרטים תיעודיים לכלי מרכזי לסרטי בלוקבסטר, והובילה לגל של במאים ואולפנים שאימצו את הפורמט עבור הסרטים המצליחים ביותר שלהם. השימוש של נולאן ב-IMAX לא רק העלה את רף הציפיות של הקהל בכל מה שקשור לחווייה ויזואלית, אלא גם סייע בהתרחבות העולמית של בתי קולנוע עם מסכים בפורמט גדול, והפך הקרנות בפורמט זה לחלק דומיננטי באסטרטגיה של האולפנים בהוליווד.
במבט לאחור, אחרי צפייה ב-״טרילוגיית האביר האפל" בשלמותה, מדהים לראות איך נולאן הצליח לבסס כל כך לעומק את היקום של הסרט ואת דמותו של ברוס ויין, בזמן שהסרטים המאוחרים רק מעצימים זאת. עם שלושה סרטים בלבד, נולאן הצליח ליצור אחד מהיקומים הקולנועיים הטובים ביותר בז'אנר סרטי הקומיקס — עולם ששימש למעשה כ-Blueprint לפריחה העצומה של הז'אנר בעשרים השנים האחרונות.
הסרט היה הצלחה מסחררת הן מבחינה ביקורתית והן מבחינה כלכלית, וזכה לשבחים על הגישה האפלה והריאליסטית שהציע לז’אנר גיבורי העל. המבקרים והקהל כאחד שיבחו את עבודתו של נולאן, שהיה אז יחסית ״אנונימי״, כבמאי ותסריטאי. כסיפור הצלחה מדהים עבור וורנר, וכיאה למצב שנולאן נכנס לתמונה, הסרט החיה את הפרנצ׳ייז לאחר האסון שהיו רוב הסרטים הקודמים והרוויח מעל 370 מיליון דולר ברחבי העולם. בהמשך הדרך, הטרילוגיה כולה גרפה יותר מ-2 ביליון דולר בזמן ריצתה בקולנועים ברחבי העולם.
בנימה יותר אישית, ״באטמן מתחיל״ הוא אחד מהסרטים שאני הכי אוהב לחזור אליהם כל כמה זמן. בעוד שגם בעיניי הוא לא המוצלח ביותר בטרילוגיה המופתית של נולאן, מדובר בסרט שכנראה צפיתי בו הכי הרבה פעמים מבין השלושה. לא ארוך מדי, זורם בטבעיות ומשלב באופן נפלא בין סיפור טוב, אקשן, מתח ודרמה- הסרט מהווה חווית צפייה מהנה גם בפעם העשירית. מהמוזיקה הנפלאה, חקר הדמויות המעמיק, סצנות האקשן המהנות, הסיפור המרתק והביצוע המושלם של נולאן, ״באטמן מתחיל״ שומר על מעמדו כאחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר בכל הזמנים, וכמובן החביבים עליי ביותר באופן אישי.
על אף שהמציא מחדש את הז׳אנר והציב לו רף חדש לגמרי, זה תמיד מרגיש לי קצת לא הולם לקטלג אותו כ״סרט קומיקס״, שכן למרות ההערכה העצומה שיש לי לז׳אנר, הסרט עומד בפני עצמו כדרמת מתח/פשע פסיכולוגית מופתית, ולרוב מרגישה יותר ככזו. עד היום מדובר בספין הכי טוב לסיפור של ״באטמן״ בעיניי, ובמיוחד עבור סיפור המקור של הדמות- דרך נפלאה להציג מחדש את הדמות לציבור ולפתוח טרילוגיה שמספרת סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. ומעבר לכך, כמעריץ גדול של סר כריסטופר נולאן, אולי אחת הסיבות שאני לא מפסיק לחזור לסרט הזה היא שניתן לחשוב על הסיפור מאחוריו כסיפור ה-Hero Origin Story של הקולנוען הגדול ביותר של זמננו.
