זה הזוי לחשוב שעברו כבר 15 שנים מאז שהסרט ״אינספשן״ של זוכה האוסקר הטרי סר כריסטופר נולאן עלה לאקרנים לראשונה, אבל אני חושב שלא תהיה זו הגזמה להגיד שהסרט ביסס את עצמו מאז כאחד מהסרטים הכי אהובים בתולדות הקולנוע, וקלאסיקה אמיתית של ז'אנר המד״ב.
אני בן אדם די לא החלטי בשאלה מה הסרט האהוב עליי, אבל כן יכול להגיד שכל כמה זמן התשובה מתחלפת בין אותם 2-3 סרטים. ״אינספשן״ הוא ללא ספק אחד מהם. זהו סרט שצפיתי בו אינספור פעמים, ותמיד מצליח לרתק, לרגש, להפתיע ולהרשים אותי מחדש. בתור מישהו שנהיה מעריץ של נולאן ב-2008 עם צאת ״האביר האפל״, כשקיבלתי את הסרט הזה כשנתיים מאוחר יותר הבתי שמדובר פה בקולנוען שבדרכו להיות הדומיננטי ביותר של דורנו, ובדיעבד זה כמובן התברר להיות נכון.
הרבה פעמים קל להמעיט בערך העומק של סרטי מד״ב / פעולה מסוג זה, ובצדק. אך אם יש דבר אחד שסר נולאן לימד אותנו במהלך הקריירה שלו, זה שניתן לעשות גם סרטי ז׳אנר מקוריים מבדרים לקהל הרחב שיש בהם גם המון עומק, אמצעים ספרותיים ונגיעות בנושאים פילוסופיים- וזה בדיוק אחד מהדברים שהופכים את סרט הזה לכל כך מיוחד ויוצא דופן. נולאן יצר עולם בתוך התת מודע, עם לוגיקה וחוקים משלו ומצליח לסחוף את הצופה לתוכו בצורה חסרת רבב כאילו מדובר במדע אמיתי שפשוט צריך ללמוד- ומנגיש את זה בצורה מדהימה ופשוטה להפליא.
עם טכניקה זו הוא נותן לצופה יכולת נדירה לחקור את הזהות של הדמויות, ועושה את זה בצורה שמצליחה להיות מהנה במיוחד כך שלפעמים מצליחה אפילו להסוות את רמות העומק שהסרט מגיע אליהן. זה גם מדהים איך לצפות בסרט בגילאים ותקופות שונות בחיים נותן פרספקטיבות חדשות לגמרי, ובאף גיל לא מרגישים שהסרט מזלזל באינטליגנציה של הצופה עם טריקים פופוליסטים - אלא ההפך הגמור.
סר נולאן עבד על הרעיון של ״אינספשן״ במשך כעשור כך שלמעשה התחיל לבנות את היסודות המוצקים לסרט כמעט מיד אחרי שסיים לביים את סרטו ״אינסומניה״ ב- 2002. הוא כתב תסריט קצר בן כ- 80 עמודים שהתמקד בקונספט של “גנבי חלומות” - רעיון שהיה במקור בעל גוון יותר אפל, כמעט גולש לתחום האימה שהתעסק בקונספט של Shared Dreaming, שהגיע לבסוף לתסריט הסופי. בענוותו, נולאן הרגיש שעדיין אין לו את הניסיון הדרוש ואת העמדה המתאימה בתעשייה כדי להוציא לפועל פרויקט כל כך שאפתני, ולכן בחר להניח את הרעיון בצד למשך שנים רבות. במקום זאת הוא ביים את ״באטמן מתחיל״, ״יוקרה״ ו-״האביר האפל״, ובכך צבר את האמון של אולפני וורנר שהבינו שמדובר בקולנוען הגדול בדורו. יש שיגידו, שכל זה היה אסטרטגיה בשבילו לממש את פרוייקט חייו.
במהלך השנים הוא חזר מדי פעם לתסריט, עיבד אותו ושינה אלמנטים שלו שוב ושוב עד שלבסוף הפך מסרט עם אופי אימתי לסוג של סרט שוד שידבר יותר לקהל רחב. בתחילת שנת 2009 הקדיש כחצי שנה לכתיבה מחדש של התסריט שבסופה נמכר הפרויקט רשמית לאולפני האחים וורנר (אז עוד בשיא תפארתם), שראו בנולאן כבר תרנגולת המטילה ביצי זהב אחרי מה שעשה עבורם עם ״האביר האפל״.
כאמור, ההצלחה האדירה של ״האביר האפל״ נתנה לנולאן את המעמד והאמון מצד אולפני וורנר, שאישרו תקציב עצום עבור פרויקט מקורי ושאפתני כזה - דבר שלדעת כולם היה נחשב סיכון בזמנו. הסטודיו אימץ את החזון של נולאן לסרט ״קונספט״ שמשלב עומק פסיכולוגי עם אקשן ווויזואליות מרשימה, והעניק תקציב של כ-160 מיליון דולר יחד עם תקציב שיווק חסר תקדים של כ-100 מיליון דולר. נולאן עצמו הסביר שהיקף הסרט חייב היה לשקף את המושג של עולמות החלום חסרי הגבולות - “ברגע שאתה נכנס לתחום החלום, הפוטנציאל של המוח האנושי הוא אינסופי”- ולכן נדרש גם קולנוע בקנה מידה שרק נולאן יכול לספק.
סר נולאן תמיד נוהג לומר שהדבר העיקרי שהוא שואף להשיג בסרטים שלו זו חוויה מהנה ובלתי נשכחת. על פניו הסרט נשמע מאד מורכב ומסובך, וייתכן שיידרש קצת מחקר באינטרנט ולפחות 2-3 צפיות על מנת להבין אותו על בוריו, אך זה לא מונע ממנו להיות מהנה ומרתק לצפייה- עם כמה מסצנות האקשן המרהיבות והכי בלתי נשכחות שנראו על המסך הגדול, קאסט עמוס לעייפה בשחקנים מדהימים והרבה מאד עומק והשקעה רגשית של הצופה בסיפור, בעלילה ובדמויות.
הסרט מתהדר בקאסט עמוס לעייפה בשמות גדולים- גם כאלה שהיו גדולים כבר אז וגם שנהיו גדולים רק בעקבות הצלחת הסרט. דיקפריו מושלם כהרגלו ומוביל את הסרט בגאון, וכל שאר הקאסט מבצע את התפקידים שלהם בצורה חסרת רבב. כהרגלי, ארצה לציין לטובה את חברו הגדול של נולאן, קיליאן מרפי, שמהפנט בתצוגת משחק סוחפת כמו תמיד.
אספקט דומיננטי שחסר תקדים בסרט הוא כצפוי הפסקול המופתי מאת האנס זימר - ללא ספק מדובר בפסקול אייקוני שהגדיר מחדש כיצד סרטי פעולה הולחנו בשנים שבאו אחריו (ואפילו טריילרים). המוזיקה בסרט הושפעה באופן דומיננטי מהנושאים שסרט עוסק בהם – בעיקר זמן, חלומות ומציאות, כך שאחד ההיבטים המיוחדים ביותר בתהליך ההלחנה היה האופן שבו זימר לקח צלילים מואטים מהשיר ״Non, Je Ne Regrette Rien״ של אדית פיאף - שיר עם חשיבות גדולה גם בסרט עצמו – והפך אותם לבסיסו העיקרי של הפסקול. ״מניפולציית הזמן/מהירות״ המשתקפת דרך המוזיקה משקפת את האלמנט בסרט בו ברמות שונות של חלומות הזמן זורם במהירויות משתנות - ועל כן משתלב בצורה יוצאת דופן עם הסיקוונסים המופיעים על המסך.
מעבר להיותו אייקוני וקליט מאד, מדובר בעבודת הלחנה לא פחות ממופתית המשלבת מוזיקה אורכסטרלית עם מוזיקה אלקטרונית במינונים מדויקים, ומצליחה להעלות כל רגע ורגע בסרט כמה רמות מעלה- האקשן נהיה הרבה יותר אינטנסיבי וחסר מנוחה והרגעים המרגשים נהיים לא פחות מסוחטי דמעות. אפילו רגעי האקספוזיציה, שהסרט לא מתקמצן בהם ואף ידוע על כך לשמצה (ולא בצדק), מלווים במוזיקה מדהימה ששואבת את הצופה פנימה ומרתקת אותו בזמן שהוא לומד את חוקי המשחק.
זימר גם שיתף פעולה עם ג'וני מאר, גיטריסט להקת The Smiths, כדי להוסיף רובד אורגני נוסף לפסקול. נגינת הגיטרה של מאר מעניקה תחושה המאזנת את הצלילים האלקטרוניים והאורכסטרליים הדומיננטיים בפסקול, ומעניקה לו ממד חדש של ייחודיות. השילוב הזה של אורכסטרה, כלים אלקטרוניים והגיטרה החשמלית יוצר פסקול פורץ דרך ויוצא דופן שמעניק אווירה סוחפת המעצימה את הריגוש של הסרט. התוצאה, כהרגלו של זימר, היא פסקול שלא רק מלווה את העלילה, אלא גם שוזר לתוכו באופן עדין את הרעיונות המסתתרים בסיפור עצמו - ומהווה גם אלבום כיפי להאזנה מחוץ לסרט.
הסרט גם ידוע בצילום פורץ הדרך שלו, אספקט שהסרט אף זכה בפרס האוסקר עבורו. העריכה של לי סמית’ מרשימה לא פחות - כל מי שמכיר את מבנה הסרט מבין עד כמה מאתגר זה כנראה היה לשלב את כל השכבות השונות של העלילה באופן קוהרנטי, עקבי וברור עבור הצופה.
באופן כללי בצד הטכני הסרט מגשים את שמו כיצירה של אמן פרפקציוניסט. בהתחשב בעובדה שהסרט עשוי בצורה מושלמת בכל אספקט אפשרי, האקדמיה האמריקאית לקולנוע זכורה לרעה עד היום על האופן שהתנהגו אליו בטקסי האוסקר בשנת 2011 (מישהו זוכר את רוב הסרטים שזכו במקומו באותה שנה בכלל? רמז: את הרוב לקח ״נאום המלך״ הבנאלי) - ובפרט העובדה שנולאן אפילו לא הועמד בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר עבור סרט זה. לשמחתי, ההיסטוריה כדרכה דאגה לתקן את זה בכך שהסרט עד היום זכור כאחד מהסרטים הכי חשובים של שנות ה-2000, וכאבן-דרך לז׳אנר המדע הבדיוני המודרני ולא פחות מקלאסיקה ויצירת מופת מודרנית.
כמיטב המסורת, סר נולאן בחר באפקטים מעשיים על פני CGI, במטרה לעגן את עולם החלום של הסרט במציאות פיזית. לצורך העניין סצנת הקרב המפורסמת במסדרון המסתובב בוצעה באמצעות בניית מסדרון על גימבל עצום שהסתובב פיזית, דבר האיפשר לג’וזף גורדון-לוויט לבצע כוריאוגרפיית קרב תוך כדי התמודדות עם אתגרי כוח הכבידה. המחויבות הקבועה של נולאן לאפקטים מעשיים העניקה לא רק אותנטיות ייחודית לרוח הסרט, אלא גם חיזקה את תחושת האימרסיביות של הקהל בעולם החלום – קו דקיק ומרתק בין חלום, מציאות — וקולנוע.
עם ״אינספשן״, סר כריסטופר נולאן הצליח ליצור סרט שמשלב בין הנאה עצומה, סיפור מתוחכם המאתגר את הצופה, אקשן שהקדים את זמנו ואפילו אספקטים פילוסופיים ופסיכולוגים של חקר אישיות וחקר התודעה- הכל במסווה של ״סרט בלוקבסטר עם לאונרדו דיקפריו״. עם צוות מוכשר להפליא מאחורי המצלמה ומוזיקה מופתית של זימר הגדול מכולם, נולאן הביא לנו את אחד מהסרטים הטובים והאהובים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים, שהציב רף חדש לסרטי בלוקבסטר וסרטי מדע-בדיוני והוכיח לחברות ההפקה שאפשר לתת אמון ותקציבי עתק גם לפרוייקטים שלא מזלזלים באינטליגנציה של הצופה.
אין לי ספק ש-״אינספשן״ ימשיך לסחוף צופים וחובבי קולנוע צעירים בעתיד, וישמור את מעמדו כאחד מסרטי הפעולה החשובים של המאה הנוכחית.
