העונה האחרונה השאפתנית אך השנויה במחלוקת של משחקי הכס שודרה לפני שנה והשאירה הרבה מהצופים מאוכזבים. למרות שמדובר באחת מהפקות הטלוויזיה הגדולות, המושקעות והממושכות ביותר בהיסטוריה, חלק מהאנשים נותרו עם התחושה שהכותבים שכחו את הטבע האמיתי של הדמויות שלהם ופגעו בקווי עלילה רבים. אני חולק על כך.
מטרת המאמר הזה אינה לתקוף אנשים שלא אהבו את הסיום, אלא להראות מה היה, לדעתי, שורש המחלוקת בעונה האחרונה, שגרם לאנשים לשלוף את טענת “כתיבה גרועה” בכל אירוע שעורר תהיות. כן, אפשר לבקר חלק מהכתיבה בעונה הזו, אבל הדברים הללו היו קיימים בכל עונה בעבר—ובכל זאת התגובות היו שונות לחלוטין. כשצופים מתחילים לשאול שאלות כמו “למה [דמות] עשתה את זה?” או “איך ייתכן שהכותבים גרמו ל[דמות] לסטות כל כך מההתפתחות שלה לאורך 7 עונות?”—אלו שאלות שאמורות לעורר תהיות בפני עצמן. כפי שציין בכנות ניקולאי קוסטר-ולדאו (שגילם את סר ג’יימי לאניסטר) באחת מתגובותיו לאחר עונה 8, להאשים את דייוויד בניוף ו-ד. ב. וייס בחוסר עניין בהבאת הסדרה לסיום ראוי זה פשוט לא הוגן—
“לחשוב או להאמין ששני יוצרי הסדרה אינם האנשים הכי נלהבים, הכי מסורים והכי מושקעים בה—ולו לרגע—ולחשוב שהם לא בילו את עשר השנים האחרונות בלחשוב איך הם יסיימו אותה, זה קצת מגוחך,” הוא אמר.
הכותבים הקדישו יותר מעשור מחייהם לסדרה, ולכן אולי כדאי לשקול זווית שונה לחלוטין לגבי הסיבה שכל הדברים הללו התרחשו בעונה האחרונה.
ואכן כך נעשה. אני חושב שהסיום שקיבלנו מאלץ אותנו להקשר מחדש לחלוטין הרבה מהדברים בסיפור. תפיסות שהיו לנו לגבי העלילה—ובעיקר לגבי הדמויות—נראות באור שונה לחלוטין כשמבינים כיצד הכול נסגר. זו כנראה הסיבה שלחלק מהאנשים, כיוון הסיפור לקראת הסוף סטה כל כך מהציפיות שלהם—הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן הסיפור של דאינריז. כל המסע שלה מוצג כעת בהקשר אחר לחלוטין. לא צפינו במסע גיבור קלאסי בסגנון קמפבל, אלא בעלייתה של רודנית.
שמענו אותה מאיימת “לשרוף ערים עד היסוד” ו“להרוג את אויביה בשריונות הברזל שלהם”, וכולנו עודדנו אותה בזמן שהמוזיקה האפית מתנגנת ברקע. עבור רבים מהצופים, היא הייתה הגיבורה של הסיפור המורכב הזה, וכל זה נשמע כמו איומים ריקים והצהרות מוטיבציה לצבאותיה. אבל כשהיא אכן עשתה זאת, היו שאמרו שזה הגיע משום מקום. הסיפור שלה לאורך הסדרה אינו רק סיפור על אדם שצובר כוח, אלא גם על דמות שעוברת טראומה. מבט לאחור על האירועים המוקדמים יותר ועל כל הפעמים שהעולם פגע בה, מקל להבין כיצד הכול מצטבר עד לאירועי העונה האחרונה—עד שהיא “מאבדת את זה”.
דוגמה מצוינת נוספת היא ג’יימי לאניסטר—דמות שרבים אוהבים לטעון שקו העלילה שלה נהרס לחלוטין בעונה האחרונה. רבים חשבו שג’יימי נמצא במסלול גאולה קלאסי—התחיל כנבל ויסיים כאדם טהור ומשתנה. אבל זה לא היה המצב. אחד מהכותבים, בריאן קוגמן, אמר:
“אני לא מאמין במושג ‘Redemption Arc’. אני לא יודע מה זה לעזאזל אומר. האם יש סיפורי גאולה? לא, אנחנו פשוט חיים את חיינו. אנחנו עושים טעויות. אנחנו לוקחים שני צעדים אחורה אחרי חמישה קדימה. אין דבר כזה קשת גאולה. אני לא מאמין בזה. ואני לא חושב שג’יימי נמצא באחת כזו. ג’יימי פשוט חי את חייו ומשתנה.”
הוא עזב בסוף את אחותו ואת משחקי הכס הקטנים שלה כדי להצטרף ליריביו ולהילחם למען החיים, ולקיים את הבטחתו. אי אפשר לקחת זאת ממנו. אבל בשורה התחתונה—הוא עדיין היה מכור לאחותו. הוא אהב אותה, וכששמע מה דאינריז מתכננת, הוא חזר כדי לנסות להציל אותה ואת ילדם שטרם נולד. אולי אנשים ציפו ממנו להצטרף לג’ון בקו החזית ולעזור לו להילחם בכוחות הרשע של סרסיי? ובכן, זה לא משחקי הכס.
באותה רוח, אנשים חשבו שג’ון הוא “הנבחר”. הוא פשוט לא היה. אנשים חשבו שהמשמעות של היותו טארגאריין היא להושיב אותו על כס הברזל. זה לא היה המצב. ג’ורג’ ר. ר. מרטין אמר שהכוונה שלו בספרי שיר של אש ושל קרח הייתה לשבור תבניות פנטזיה מוכרות. אחת מהן היא טרופ “הנסיך הסודי”. לא הייתה שום סיבה שמרטין, בניוף ווייס פשוט יתנו לנו גרסה מרוככת של ארגורן. ובכל זאת, רבים ציפו שהנבחר יהרוג את אדון האופל ויתפוס את מקומו הראוי כמלך. היותו של ג’ון טארגאריין הייתה קללה. זה הרס את מערכת היחסים שלו עם דאינריז, דחף אותה לצד האפל, והוביל לחורבן כס הברזל, לשושלת טארגאריין ולשבעת הממלכות. בסיפורי פנטזיה אחרים, זהות סודית כזו הייתה מעניקה לדמות כוח או תהילה. כאן, היא הרסה את חייו. זה תואם לחלוטין את הסגנון החתרני של מרטין—אותו סגנון ששאל שאלה פשוטה: מה אם הדמות הראשית מתה בסוף הספר הראשון? וכעת—מה אם להיות נסיך סודי זה בעצם דבר נורא?
אנשים חשבו שסרסיי תתחרפן ותשרוף את מעלה מלך. אחרי כל הכאוס שהיא יצרה, היא בטח תקבל את המוות האכזרי ביותר—כי אנחנו, מעריצי הסדרה, צמאים לאלימות, נכון? ובכל זאת, היא קיבלה מוות מעורר אמפתיה, ודווקא מלכה אחרת—זו שתמיד תמכנו בה—היא זו שהחריבה את הבירה.
אנשים חשבו שהתכלית של ההלכים הלבנים היא להראות עד כמה הפוליטיקה חסרת משמעות, ושצבא המתים הוא האויב הסופי. כשהקו העלילתי שלהם הסתיים כבר שלושה פרקים לפני הסוף, חלק מהצופים נותרו מבולבלים—איך ייתכן שסרסיי היא הנבל הסופי ולא הצבא המאיים שהובטח כאיום על הישרדות האנושות? אבל זו בדיוק הנקודה. לדעתי, משחקי הכס תמיד עסקה יותר בפוליטיקה אנושית ובקשרים בין אנשים מאשר בפנטזיה עצמה. אם זה לא היה ברור עד אז—בדקירת סכין אחת זה הפך לברור לחלוטין. תפקידם של ההלכים הלבנים לא היה להיות “הצבא המפלצתי” שמסיים את הסיפור, אלא להראות, בין היתר, ששחיתות אנושית תמיד תישאר, ושוויתור על מחלוקות הוא אשליה נאיבית. זה יכול לקרות לזמן מה, אבל לא להחזיק. האויבים הסופיים היו תמיד בני אדם—והמלחמות המיותרות והאלימות האינסופית שלהם. זה לא מקרי שיותר דמויות מתו במלחמה על הכס מאשר במלחמה הגדולה. בדיוק כמו במציאות—בני אדם הורגים יותר בני אדם מכל מגפה או אסון טבע.
ובהמשך לקו החתרני של הסיפור—קרב סופי להצלת העולם הוא עוד טרופ פנטזיה מוכר. ראינו זאת ב-שר הטבעות, הארי פוטר, מלחמת הכוכבים, היקום הקולנועי של מארוול ועוד. משחקי הכס מכבדת את הכלל הלא כתוב הזה—אבל גם הולכת מעבר לו. כאן נשאלת השאלה: מה עושים עם העולם שהצלנו? קרב אחד גדול לא פותר את כל הבעיות.
בפרק הסיום של עונה 7, כשג’ון, דאינריז ורבים אחרים נפגשו עם סרסיי בבור הדרקונים, כולם דיברו בדיוק על זה—איחוד כוחות למען מטרה גדולה יותר. סרסיי, שהייתה תמיד אחת השחקניות החכמות ביותר במשחק, לא נתנה לזה להסיט אותה מהמטרה. הדבר הראשון ששאלה היה—מה קורה אחר כך? גם אם תהיה הפסקת אש זמנית, איך זה ישפיע על מאזן הכוחות? הנקודה היא שגם מול איום קיומי אמיתי—בני אדם תמיד יחזרו למשחקי כוח ולסכסוכים. זה מה שהניע את הסיפור מלכתחילה—וזה גם מה שמסיים אותו.
נראה שהרבה אנשים פשוט לא רוצים לחזור ולבחון מחדש את הפרשנות שלהם לסיפור, אחרי שהחזיקו בה כמעט עשור—או אפילו יותר מ-20 שנה. חלק מיוצרי התוכן בנו קריירות שלמות על תיאוריות. מה יותר סביר—שהם טעו בפרשנות שלהם, או שהיוצרים טעו? מכיוון שבניוף ווייס לא כתבו את הספרים, קל יותר לטעון שהם לא מבינים את הסדרה. אילו מרטין היה מסיים את הספרים, היה קשה יותר להאשים אותו—אבל לא בלתי אפשרי, כפי שראינו עם ג’ורג’ לוקאס ו-ג’יי. קיי. רולינג.
ג’ורג’ ר. ר. מרטין יצר את כל הדמויות הללו, והיו אינספור דרכים לסיים את הסיפור. הדרך שנבחרה אכן שברה ציפיות—אבל בצורה ההגיונית והנכונה ביותר—כזו שמאלצת אותנו לפרש מחדש כמעט הכול. וזה לא רק דאינריז—אלא גם ג’ון, ג’יימי, ההלכים הלבנים, בראן ועוד. יש שיאמרו שזה יותר מדי לדרוש מהקהל בסוף. אבל אולי זו דווקא הבעת כבוד—היוצרים לא רוצים “להאכיל אותנו בכפית”. הם נשארים נאמנים לחזון שלהם, למרות הסיכון.
אין תחושת קתרזיס אמיתית בעונה האחרונה—למעט הרגע שבו אריה הורגת את מלך הלילה, שהיה פופולרי מאוד. אחרי זה? הניצחון של דאינריז הוא זוועה, הקרב בין האחים מכוער ואכזרי, מותה של סרסיי טראגי, בחירת בראן לא פופולרית, וג’ון שהורג את דאינריז רחוק מלהיות רגע של סיפוק.
בשורה התחתונה, העובדה שאין קתרזיס ושהכול מקבל הקשר חדש—יוצרת תגובת נגד חריפה מצד המעריצים. אבל זה גם מה שהופך את משחקי הכס ליצירה כל כך ייחודית ששוברת מוסכמות. אנשים יכולים להתלונן על “שריון עלילתי” או טעויות—אבל הדברים האלה היו שם מההתחלה. ההבדל הוא שכיום זה הפך לטרנד.
עם הזמן, כשיגיעו צופים חדשים, ייתכן שהם יראו את העונה האחרונה בצורה שונה—ללא דעות קדומות—ויבינו איך היא משתלבת בתמונה הגדולה. אולי אז יותר אנשים יצטרפו אלינו בתחושה שהעונה השמינית לא רק שלא אכזבה—היא הייתה לא פחות מיצירה פואטית.
תורגם מאנגלית מסקירה של WeThrones.
