למרות הדעה הרווחת ש-״טנט״ מהווה מעידה רגעית בפילמוגרפיה של סר כריסטופר נולאן, אני לחלוטין חולק על העניין ומאמין שזהו לא פחות מעוד סרט מבריק בקריירה של הבמאי זוכה האוסקר הטרי, שלמרבה הצער בניגוד לרוב סרטיו, לא זכה להכרה הראויה לו.
בשנת 2020 הציג לנו כריסטופר נולאן סרט המבוסס ב-100% על תסריט ורעיון מקוריים שלו. למעט הקונספט של תנועה קדימה ואחורה בזמן שהוצג בטריילרים, הקהל לא באמת ידע למה לצפות. למרות שנולאן יצר במהלך הקריירה שלו לא מעט סרטים מורכבים, מתוחכמים ומסובכים (כדוגמאת ״אינספשן״, ״אינטרסטלר״, ו-״ממנטו״), כבר ב-20 הדקות הראשונות של ״טנט״ זה נהיה ברור שהוא מעלה את הרף לרמה חדשה לגמרי — ומהווה את הסרט המסובך ביותר שהוא יצר עד כה; אולי אפילו מסובך מדי.
הסרט מגדיר מחדש עד כמה סרט שמיועד להיות שובר קופות פופולארי יכול לאתגר את האינטליגנציה של הצופה. ללא צפייה שנייה או אפילו שלישית, קשה להעריך את הסרט במלואו, או אפילו להבין אותו. למרות המורכבות שלו, מדהים לראות עד כמה נולאן הקפיד על כל פרט ופרט בתסריט כדי להבטיח שהכל יתחבר בצורה מושלמת, אפילו כשהדבר נראה בלתי אפשרי. בעיניי, זה מה שהופך את הסרט להישג יוצא דופן עבור נולאן, שהצליח ליצור משהו כל כך מורכב ומקורי שמדהים לחשוב שאדם אחד הצליח להגות ולכתוב אותו מאפס (בדומה למה שעשה עם ”אינספשן” כמה שנים קודם לכן).
אני זוכר את הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט באולם IMAX. במהלך הסרט היו לי לא מעט שאלות, אבל כיוון שזה סרט של נולאן לא הייתי מודאג יותר מדי — ידעתי שיש לי הבנה כללית של מה שמתרחש על המסך ולקראת סוף הסרט כנראה הכל יסתדר. אבל אז הגיעה סצנה אחת (ללא ספוילרים — רק אומר שהיא כללה את הצבעים אדום וכחול ודלת מסתובבת), ששיבשה לי את כל מה שחשבתי וגרמה לי להבין שבעצם יש לא מעט שצריך לעכל מבחינה לוגית. מאותו רגע פשוט המשכתי ליהנות מהסרט ברמה הוויזואלית והמוזיקלית הבסיסית — בדיוק כפי שאחת הסצנות המוקדמות מייעצת: “אל תנסה להבין את זה; פשוט תרגיש את זה״.
כשחזרתי לצפות בסרט בפעם השנייה (יומיים לאחר מכן), הגעתי מוכן, מצויד בתרשים זרימה שמתאר את קווי העלילה והלוגיקה מאחורי הסרט. הצפייה השנייה הייתה מהנה בהרבה. כשהתחלתי להבין ולעכל את הסיפור, הבנתי עד כמה הנרטיב שנולאן יצר הוא יוצא דופן, עם רמת דיוק שמאפיינת את סגנון הבימוי שלו וה-Storytelling שלו. באותו יום גם הבנתי שזה אכן סרט יוצא מן הכלל, ובין היצירות הטובות ביותר של נולאן בעיניי.
האם זה יותר מדי מאמץ להשקיע רק כדי ליהנות מסרט אחד? תחליטו בעצמכם. עבורי, זה מה שהופך את החוויה למרתקת וייחודית הרבה יותר. כשמצליחים להרכיב את הפאזל של קווי העלילה ומה שהסרט מנסה להציג, הסקרנות הבלתי פוסקת, האקשן המדהים, המוזיקה האנרגטית והעריכה המרשימה הופכים למהנים אפילו יותר.
עם זאת, אל תתנו לעלילה המורכבת ולקונספט המוזר להרחיק אתכם מהסרט. בראיונות לקידום הסרט, נולאן ציין שהמטרה של “טנט” לא הייתה בהכרח שהקהל יבין אותו במלואו (בניגוד ל”אינספשן” או “יוקרה”), אלא פשוט שהסרט יהווה חווית צפייה מהנה. ואכן, הסרט עמד במטרה זו בצורה חסרת פגם — למרות האתגר שבמעקב אחר קווי הזמן והעלילה, הצפייה בו מציעה חוויה משלהבת ומהנה במיוחד, עם סצנות אקשן מרהיבות, תפניות עלילתיות, נופים עוצרי נשימה והמון כיף. אפשר לחשוב על זה כגרסה של נולאן לסרט ג’יימס בונד, וככזה, הוא שובה את הצופים מההתחלה ועד הסוף, עם סיפור ריגול סוחף (בסטנדרטים של נולאן), נגיעות של מדע בדיוני מתוחכם, צילום מרהיב והמון אקשן.
באופן מסורתי כשמדובר בנולאן, “טנט” הוא אחד מהסרטים שבהם בכל צפייה חוזרת מגלים פרטים חדשים ועדינים שלא באמת מסוגלים להבחין בהם קודם. למרות שצפיתי בסרט רק מספר פעמים עד כה, בכל פעם מחדש נדהמתי מהירידה לפרטים בתסריט וחשפתי ניואנסים עלילתיים שלא שמתי לב אליהם קודם לכן. במובן מסוים, הסרט התברר בדיוק כמה שקיוויתי שנולאן ייצור מאז “אינספשן” בשנת 2010. בעוד ש”התחלה” מהווה פאזל מורכב מההתחלה ועד הסוף שצריך להרכיב במהלך הצפייה בסרט, הדבר היחיד שבאמת “מפוצץ את המוח” ב-”טנט” הוא הקונספט שמאחוריו, בעוד שהעלילה הכללית היא די פשוטה; ובכל זאת, מדהים לראות כיצד נולאן הצליח לשחק עם הקונספט הזה בדרכים מקוריות שמאלצות אותך לגרד את הראש כל עשר דקות ולבסוף מובילות לסיום מספק ומרגש. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שבה הוא יעניק לנו סרט כזה.
כמעריץ גדול של המלחין האנס זימר, ובמיוחד של שיתופי הפעולה שלו עם כריסטופר נולאן, הייתי מופתע ומאוכזב מאד כשהשניים נפרדו, ולא ידעתי למה לצפות כשנולאן בחר במלחין השוודי לודוויג גוראנסון לבצע את מלאכת ההלחנה של הסרט. בהתחלה הייתי ספקן, אבל זה יהיה אנדרסטייטמנט קיצוני לומר שהופתעתי לטובה. לדעתי, אחד ההיבטים החזקים ביותר בסרט הוא הפסקול של גוראנסון, שמהווה יצירת מופת בפני עצמה ועד היום מושמע באופן עקבי בפלייליסט שלי. הפסקול האלקטרוני האינטנסיבי והלא מרפה מרים את הסרט לרמה אחרת לגמרי, מה שהופך את סצנות האקשן למתוחות, אינטנסיביות ומרגשות הרבה יותר. למעשה, אני חושב שזה אחד הפסקולים הטובים ביותר שאי פעם היו בסרט של נולאן.
מבחינה טכנית, הסרט הזה הוא ניצחון ודוגמה מובהקת למצוינות קולנועית כמעט בכל היבט. מעבר לפסקול, גם הצילום, האפקטים והסטים כולם מרשימים להפליא. אבל מעל הכל — העריכה. איך בכלל אפשר לערוך משהו כזה?
תהליך העריכה של הסרט היה, כצפוי, מורכב ומאד לא שגרתי. אתגר מרכזי בעריכת הסרט היה ליישר סצנות שהתרחשו קדימה ואחורה בו-זמנית. כדי להשיג מטרה זאת, נולאן צילם לעיתים קרובות סצנות פעמיים – פעם אחת בהתקדמות קדימה בזמן, ופעם נוספת בהיפוך – דבר שדרש סנכרון מדויק בתהליך הפוסט-פרודקשן של הסרט. העורכת ג׳ניפר ליים עבדה בצמוד לנולאן כדי לשלב בין הסיקוונסים בכיוונים השונים במטרה ליצור חוויה קולנועית זורמת בה הצופה מג׳נגל בין כיווני הזמן השונים מבלי לאבד את קו העלילה המרכזי.
הסרט יצא לאקרנים בתקופה נוראית — בעיצומם של סגרים בעקבות מגפת הקורונה ובזמן שבו שררה חרדה עולמית מהנגיף. בשל הנסיבות, הוא הוקרן במספר מוגבל של בתי קולנוע, בתקופה שבה רבים חששו לצאת מהבית, ולאחר מכן יצא לצפייה ביתית — מהלך שלא רק הכעיס את סר נולאן בכבודו ובעצמו, אלא שגם רבים מאמינים שמנע ממנו להפוך לתופעה עולמית כמו “אינספשן” או “אינטרסטלר” בתקופתם. לכך הצטרפה העובדה, כפי שהוזכר קודם, שהסרט הוא די השקעה שדורשת לפחות 2-3 צפיות כדי לעכל ולהבין אותו במלואו — מה שבוודאי לא סייע לביצועי הסרט בקופות.
עם זאת, אחת ההשפעות החיוביות ביותר של נולאן על תעשיית הקולנוע, שנראתה במיוחד לאחר ההצלחה של “אינספשן” ב-2010, היא ההבנה של האולפנים שהקהל מעוניין בסרטים אפיים, שאפתניים ומקוריים, שאינם מסתמכים בהכרח על יקומים קולנועיים או על קניין רוחני שקיים כבר עשרות שנים — כל עוד התסריט חזק ואינטיליגנטי מספיק. בהתחלה ה”כישלון” של “טנט” עשוי היה להיתפס כצעד אחורה במובן הזה, במיוחד בתקופה שבה יקומים קולנועיים ממשיכים לייצר סרטים מתישים בזה אחר זה. למרבה המזל, נולאן חזר עם “אופנהיימר” שלוש שנים מאוחר יותר, ושוב החזיר לחברות ההפקה את האמונה בסרטים עצמאיים שאינם מסתמכים על “פיתיון” לקהל הרחב. נראה שמאז אולפני וורנר קצת למדו את הטעות עם אסטרטגיית השחרור שבחרו עבור ״טנט״, ושהרבה אנשים אכן מבינים שמדובר פה בעוד יצירה מקורית ושאפתנית שהקדימה את זמנה.
הקונספט מאחורי הסרט כל כך מקורי ומלהיב, שזהו כנראה הסרט המקורי היחיד של נולאן עד כה שלא הייתי מתנגד אם הוא יחליט לעשות לו סרט המשך. בעוד שלמשל ״אינספשן״ היה הדוק בצורה מושלמת ולא דורש שום הרחבה קדימה או אחורה, במקרה של ״טנט״ יש כל כך הרבה פוטנציאל — עלילתי וגם אומנותי — וכל כך הרבה שאלות פתוחות, שאם נולאן היה מוצא לנכון לכתוב לו הרחבה זה כנראה היה מצליח להעשיר את העולם של הסרט הקיים אפילו יותר.
אם יורשה לי להיכנס למצב פאנבוי לרגע, ״טנט״ הוא דוגמא מובהקת ללמה הסרטים של כריסטופר נולאן הם הסיבה שהתחלתי לאהוב קולנוע. האם יש בסרט פגמים? ללא ספק. אבל ״טנט״ הוא סרט שמצליח לרתק את הצופה למקומו במשך כ-150 דקות, שברובן הוא על קצה הכיסא. סרט שמצריך מחשבה כבדה ותפיסה מחדש של העלילה כל 10 דקות, אך מצליח להיות מהנה בכל רגע ורגע. עם מוזיקה מדהימה ושימוש מושלם בה, צילום מרהיב ועריכה פורצת דרך, ״טנט״ מצליח לספק בדיוק את החוויה הקולנועית שנולאן שואף אליה — בעוד שהסרט משאיר את הצופה מגרד את הראש ומרותק לדקות ארוכות שגורמות לו לרצות לחזור לסרט שוב ושוב.
אני מאמין (ומקווה) ש”טנט” ילך בדרכם של סרטים כמו “מועדון קרב” ו-״בלייד ראנר״, שבתקופת יציאתם נחשבו לכישלונות ולא זכו להערכה רבה, אך עם הזמן קיבלו את הכבוד הראוי להם והפכו לקלאסיקות קאלט בקרב חובבי קולנוע.
באופן אישי, “טנט” הוא אחד מהסרטים האהובים עליי, ואני ממליץ עליו בחום. אני לא חושב שיש במאי אחר מלבד כריסטופר נולאן שהיה יכול ליצור סרט כזה ולעשות זאת בצורה כל כך מהנה לצפייה. בעיניי, “טנט” הוא ניצחון אדיר לסרטי מדע בדיוני מקוריים, ואני מקווה שהוא יעודד יוצרים נוספים לתת לקהל את הקרדיט לעשות את הצעד הנוסף בעת הצפייה, וייתן השראה לקולנוענים בעתיד לכוון לשבור גבולות ולשאוף הכי גבוה שאפשר.
