אם יש מצב שטרם ראיתם את אחד הסרטים הגדולים בקריירות של דיקפריו ושל סקורסזה – שגם שונה מאוד ממה שאתם רגילים לראות משניהם – זו לא המלצה אלא מרשם לשיפור ידע וטעם קולנועי. מדובר בסרט מתח מסתורי מהשורה הראשונה, עם לא מעט תפניות וטוויסט אחד גדול שעד היום אנשים מנתחים האם הוא מה שהוא נראה. מאסטרפיס שזכיתי לחוות בקולנוע.
קשה שלא לחזור לסרטו הנפלא של אלכסנדר פיין בזמן שמוכרחים להישאר בבתים. המחווה שלו לשנות השבעים בסגנונו הקולנועי הותירה אחריה קסם שפשוט לא מאבד מערכו. התסריט מבריק, משעשע, סוחף וצובט את הלב. הביצועים מופתיים, ולא בחינם זיכו את דה-ויין ג'וי רנדולף באוסקר. אלו שעתיים שישאבו אתכם לעולם אחר ויפהפה.
אין כמו סרט קומדיה כיפי ומרגש כדי להעביר שהייה ממושכת בבית או במרחב המוגן. אם כבר התענוג הזה נופל עלינו, קשה שלא לבחור לצפות בסרט יפהפה כמו זה. הביצוע של אליוט פייג' בתפקיד הראשי ממחיש גם את המורכבות של הריון בנעורים, וגם יופי מסוים שאפשר למצוא בתוך סיטואציה כל כך לא אידיאלית – בלשון המעטה. "ג'ונו" הוא מסוג הסרטים שאפשר לצפות בהם אינספור פעמים ושלעולם לא יימאסו.
מצ'ואיזם גברי וגנגסטריות ישראלית לא היו מורגשים יותר מאשר בסרט הפשע הזה, המבוסס על סיפור אמיתי של שוד הכספת מתחנת
המשטרה בתל אביב בשנות ה-70. יש כאן הצצה לחיי הפשע הישראלי - נושא שאינו מקבל חשיפה גדולה בקולנוע המקומי. משה איבגי ואורי גבריאלי בתפקידים הראשיים מגלמים שני שודדים קטנים החולמים בגדול על תהילה ועושר, והכימיה בין שני השחקנים היא לב הסרט. שניהם עושים עבודה מעולה, והקשר ביניהם הוא מצחיק וכיפי – בדיוק כפי שיכול להיות טרגי.
מהסרטים הפחות מוערכים של סקורסזה, ולדעתי מהטובים ביותר שלו. מדובר בסרט של כמעט ארבע שעות, המתהדר בתסריט איכותי ובאיחוד חסר תקדים של רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו וג'ו פשי. אמנם זה לא סרט שמתאים לכל אחד, אבל לדעתי חובה לתת לו צ'אנס – כי מדובר בקולנוע שאף אחד מלבד סקורסזה כבר לא עושה. זה לא "סרט מאפיות" קלאסי, אבל ללא ספק מחזיר עטרה ליושנה לז'אנר שהולך ונעלם בשנים האחרונות.
משפחה לא מתפקדת יוצאת למסע בוואן מתפרק, בניסיון להגשים לאוליב, הילדה הקטנה של הבית, את חלומה להשתתף בתחרות מלכות היופי. המסע יעסוק בסדקים שנמצאים בכל אחד מבני המשפחה. מדובר בסרט סנטימנטלי, מרגש ואנושי במיוחד, שמביט בחמלה על חוסר השלמות. יצירה מקסימה ומנחמת שמתאימה בדיוק לימים כאלה.
הסכמים שבריריים לא שייכים רק למשא ומתן עם איראן – בואו לראות איך זה נראה ב-1938. מותחן היסטורי העוקב אחרי שני חברים מהאוניברסיטה שמנסים להבריח מסמכים מסווגים ולחשוף את פרצופו האמיתי של היטלר, רגע לפני שצ'מברליין חותם על הסכם "שלום". כי מה יותר כיף מלראות סרט על מלחמה בזמן מלחמה?
אירוני, הא? אבל לקראת נפילת המשטר האיראני – בואו להיזכר בדיקטטור האהוב, הלא הוא סשה ברון כהן בתפקידו של אלאדין, שליט מדינת ואדיה הבדיונית, שמודח מכיסאו במהלך ביקור בניו יורק ונאלץ להתמודד לראשונה עם חיים כאדם רגיל בעולם דמוקרטי. מעניין אם חמינאי כבר סימן אותו בלטרבוקסד שלו.
דווקא עכשיו, כשיש עוד סיבוב עם האייתולות וכאוס מבחוץ חוזר לבקר, אולי זה הזמן להסתגר בבית ולצלול לסרטיו של אנדריי טרקובסקי. גדול הבמאים של רוסיה ומגדולי האמנים בכלל - שמרתיע את מי שמחפש קצב ואקשן, משום שהוא מציע את ההפך הגמור: קולנוע של ריכוז, הרהור וכמעט מדיטציה, בעידן של הסחות דעת. מתוך שבעת סרטיו, חמישה מרכזיים זמינים ביוטיוב: "ילדות איוואן" (Ivan's Childhood), "אנדריי : ובליוב" (Andrei Rublev), "סולאריס" (Solaris), "המראה" (The Mirror) ו"סטאלקר" (Stalker). כולם עוסקים פחות בעלילה ויותר בהתבוננות באמונה, בזיכרון ובבדידות – דרך דימויים שכל פריים בהם נראה כמו ציור. בין אזעקה לאזעקה, אולי עדיף להניח את הטלפון בצד ולהתמסר.
סרט האימה המיתולוגי הנחשב לסנדק – גם אם לא הראשון – של ז'אנר ה-Found Footage השכיח כל כך היום. הוא השרה השראה על לא מעט יוצרי אימה, ומהווה דוגמה מושלמת לאיך סרט בתקציב זעיר עם קאסט של שלושה שחקנים חדשים לחלוטין יכול להוות נכס צאן ברזל בקולנוע אימה – ועל כל מינימליסטיותו, להיות אפקטיבי ומצמרר יותר מכל כך הרבה סרטים עתירי תקציב ואפקטים. אם אתם אוהבי אימה שעוד לא ראו את היהלום הזה, לצפות ומיד.
קחו כמה שעות של אסקפיזם בעולמו של אראקיס, עם העיבוד המודרני של דני וילנב לשני ספרי הפרדיגמה של פרנק הרברט משנות ה-60. מדובר בשניים מהסרטים האפיים ביותר שיצאו בשנים האחרונות - שלדעתי מתחרים אפילו ביצירות קלאסיות כמו "שר הטבעות". מעבר לערך הבידורי, הסיפור עשיר ומלא מסרים וביקורת על החברה שבה אנחנו חיים, וכשהסרט השלישי עתיד לצאת בסוף השנה – זו הזדמנות מצוינת להשלים פערים ולהתכונן לאחד האירועים הקולנועיים החשובים של השנה.
מכל סרטיו של ווס אנדרסון, "הדיוקן הצרפתי" הוא הפחות מוערך שבהם. הסרט מספר על עורך ראשי של עיתון בשם "הדיוקן הצרפתי", ומאגד בתוכו שלושה סיפורים שונים המצליחים להפיק אנרגיה סטריאוטיפית של ערכים צרפתיים – אמנות, אוכל והתאהבות בנעורים – ובכל אחד מהם חבויים נושאים של כתיבה ויצירה. כל זה משתלב נהדר עם הבימוי המדויק של אנדרסון, שלא התעלה על עצמו מבחינה אמנותית-סגנונית כמו כאן, ועם הקאסט המרשים ביותר שלו עד היום.
בקרוב אמור לצאת סרט המשך, אז עכשיו, כשכולם בבתים ובקרבת מקלטים, אין זמן טוב יותר לחזור למקור. בין אם ראיתם בעבר ובין אם לא, זהו אחד הסרטים הכיפיים של השנים האחרונות, שמצליב את הסגנון המיוחד של צמד רדיו סיילנס ("צעקה 5", "מתוקה רצח") עם אימה הישרדותית קצת בנוסח "אתה הבא בתור". הסרט מספר על כלה ממעמד נמוך שחתונתה עם בעלה הבורגני הופכת למשחק מחבואים קטלני.
מי רצה אימה-קומדיה על דור ה-Z ולא קיבל? הסרט הזה מציע בדיוק את הנישה הזאת בשפע, עם קאסט נפלא הכולל את מריה בקלובה ("המתמחה"), רייצ'ל סנוט ("אני אוהבת את LA"), פיט דייוידסון ("יחידת המתאבדים"), ואפילו הופעת אורח של הקומיקאי קונור או'מאלי ("חברות"). הסרט עוקב אחרי קבוצת צעירים אמידים השוהים באחוזה מבודדת, שצריכים להבין אם יש רוצח כאשר סופה מנתקת אותם לחלוטין מהעולם.
אם לא יצא לכם לצפות בו בקולנוע בשבועות האחרונים, קחו ארבע שעות וצפו ביצירת המופת של קוונטין טרנטינו בצורתה המקורית – שני חלקים, כפי שנועד להיות. מדובר באפוס נקמה מרהיב ויזואלית, עם תסריט חד שהולם את המוניטין של טרנטינו בשיאו. שני החלקים שונים מאוד באופיים, אבל כיצירה שלמה מספקים חוויה עוצרת נשימה – ולדעתי, מדובר באחד הדברים הטובים ביותר שיש לקולנוע המודרני להציע.
בתור אחד שראה אותו לפני שראה סרטים אחרים בפרנצ׳ייז ״הנוסע השמיני״, כשיצא בקולנוע בשנת 2012, אני יכול להעיד שהוא די מנותק מכל המתרחש בהם כי הוא משמש כפריקוול מוחלט. הסיבה שאני מציין זאת עכשיו היא כדי להדגיש שאין שום סיבה—אפילו אם היא חוסר הכרות עם הפרנצ׳ייז—לא לצפות במאסטרפיס המתח הזה של רידלי סקוט אם טרם צפיתם בו. זה נו-בריינר. הוא מאסטרקלאס באווירה ומיסתורין עם קאסט נפלא שכולל את נומי רפייס, לוגן מארשל-גרין, אידריס אלבה, שרליז ת׳רון, גיא פירס ועוד, שמובל בגאון על ידי מייקל פאסבנדר אחד פנומנלי.
