יש סרטים כאלה שכל העולם מתכונן להם במשך שנים או חודשים, או מהרגע שהכריזו עליהם. לפחות במקרה שלי, לא הייתי מודע לקיומו של המנט עד אוקטובר האחרון (אולי מעבר לשם), כלומר לא ראיתי עדכונים לגביו כסרט שמצפים לו תקופה ארוכה. יכול להיות שפספסתי, ויכול להיות שזה באמת היה המצב ומה שקרה בעצם זה שהוא הגיח משום מקום והפך לשיחת היום את כולם. לפחות במקרה שלי, זה ממש היה ככה. מה שמשך את תשומת ליבי הראשונית—עוד לפני שהתחלתי לראות דיבור על הסרט עצמו—זה המעורבות של המלחין האהוב עליי בעולם, מקס ריכטר, וזה שהוא מלחין את הסרט. משם ואילך פשוט חיכיתי לפסקול הבא של ריכטר, עד שהתחיל דיבור על אוסקרים ופרסים ומסתמן שזה אחד הסרטים החשובים של 2025 פתאום ככל שהוא התקרב היו לי יותר סיבות לחכות לו. בכלל, בארה”ב הוא יצא כבר לפני חודשיים והתגובות היו חריגות - אנשים פשוט עפו עליו, התרגשו ממנו, בכו ממנו. רק לפני רגע הוא גם זכה בגלובוס הזהב כסרט הדרמה הטוב ביותר של השנה.
אז המנט יגיע אלינו ממש ביום חמישי הקרוב. האם ההייפ מוצדק? האם הוא באמת מרגש כל כך ומפעים כל כך? חד משמעית כן. מדובר בסרט שמאוד הגיוני שיכנס לכם ישר ללב וישאר שם גם אחרי הצפייה.
יש דברים שהיו לי ברורים מראש, כמו ג’סי באקלי. בעיני, אחת השחקניות הגדולות של דורנו ומישהי שבאמת נותנת פרפורמנס מופתי בכל מקום שהיא משחקת בהם. היא פרצה לתודעה במיני סדרה ”צ’רנוביל”—שבעצמה, לדעתי, היא אחת מפיסות המדיה שאני באמת יכול לקרוא להן “מושלמת” מכל בחינה ואולי אכתוב על זה פעם—שם שיחקה את לודמילה איגנטנקו, אשתו של אחד מנפגעי האסון שצריכה להתמודד עם הלא נודע והדעיכה ההדרגתית שלו, תפקיד לא פשוט בכלל אותו צלחה עם תצוגת משחק לא רגילה שהכניסה אותה לעולם התפקידים הרציניים יותר. התפקיד השני הכי חביב עליי שלה היה המאסטרקלאס במשחק שנותנת כדמות הראשית בסרט המאוד שנוי במחלוקת “Men” של אלכס גרלנד (שאהבתי מאוד).
ואכן, באקלי מביאה גם כאן את כל כולה בתפקיד שמצריך לא מעט מעצמה. פרסי ה-Critics Choice וגלובוס הזהב שזכתה בהם כבר לא יכולים להיות מוצדקים יותר ולא אופתע אם יהיה גם אוסקר. לצדה פול מזקל נותן הקונטרה המושלמת לסיפור שעוסק בנושאים לא פשוטים בכלל ושניהם מביאים את ה-A Game שלהם. לצדם חשוב לציין לשבח את אמילי ווטסון הנפלאה—גם היא שיחקה יחד עם באקלי בצ’רנוביל. עוד חשוב לציין את הילד ג’קובי ג’ופ. שחקן ענק, פשוט מופתי. הוא עוד יהיה שם גדול יום אחד.
כל מה שנוגע לבימוי וצילום פשוט מקסים. קלואי זאהו, מוכיחה את עצמה כאחת הבמאיות המבטיחות. כן, היא עשתה כמה סרטים בעבר, אבל בואו, “נצחיים” של מארוול ממש לא נחשב כעדות לכישרון, ואני אומר את זה בלי לצפות בו אפילו. כאן זהו מבטאת את עצמה מאוד. אי אפשר לביים ולכתוב סרט כזה—תסריט כל כך פואטי ועדין—שמכיל כל כך הרבה רגש בלי להביא לשולחן חלק מאוד חשוף מעצמך.
והכי חשוב מהכל, הפסקול של מקס ריכטר. גדול המלחינים (מודרניים ולא מודרניים) בעיני. את הפסקול כבר שמעתי, הוא בכלל יצא עוד לפני שהסרט יצא בארה”ב. כאילו ריכטר רצה שאלה שעוקבים באדיקות אחרי הפרוייקטים שלו, כמוני, יקבלו טעימה מהרגש שהסרט בא להעביר עוד לפני הצפייה, כי כמו במרבית המקרים אצל ריכטר — הפסקול מתקיים מאוד מחוץ לסרט. אפשר כבר לראות זאת על פי הטיילים של הקטעים. אין שם כל כך “סצנות”. כלומר, הפסקול לא מחולק לפי אירועים ספציפיים בסרט. כמו כן, שמתי לב בזמן הצפייה שהרבה מהמוזיקה באלבום נרחבת קצת יותר ממה שמופיע ממנה בסרט, שזה נפלא בעיני.
כמו כן, בנוסף למוזיקה המקורית, הכניסו לסרט את הקטע הכי מפורסם של ריכטר, “On the Nature of Daylight”, שהופיע במגוון סרטים וסדרות ולהרבה אנשים שימש כהיכרות הראשונית עם ריכטר. הקטע נמצא שם בזכות ג’סי באקלי בעצמה, ששלחה אותו לקלואי זאהו ובכך עזרה לה “לפצח” סופית את סצנת הסיום ולתכנן ממש את איך שהיא בנויה ומצולמת לפיה. האם הייתי מעדיף קטע מקורי של ריכטר שם? כן. אני חושב שהוא ממש יכול להלחין משהו חדש שמשדר את אותו הרגש של אותה היצירה הסופר-מפורסמת שלו. יש משהו קצת לא מקורי בזה שתמיד חוזרים רק אליה, עם כמה שהיא מושלמת ויפהפייה ושוברת לב בפני עצמה (עיין ערך סצנת זיכרון האגם ב”שאטר איילנד”, מי שצפה יודע בבירור במה מדובר - שם היא הופיעה גם). התאוריה שלי היא שהקטע האחרון בפסקול, שעד כמה ששמתי לב לא מופיע בסרט, אולי היה הקטע המקורי שהופיע בסצנת הסיום. הוא מאוד “ריכטרי” באיך שהוא מסכם את התמות של הפסקול, וכששמעתי אותו—לפני שראיתי את הסרט בכלל—ממש דמעתי רק ממנו.
המנט הוא סרט שכולו לב ורגש. הוא עוסק בנושאים לא פשוטים בצורה כל כך עדינה ויפה. האם בכיתי ממנו כמו שרבים מתארים? האמת שלא, אבל זה לא אומר כלום נכון לאותה צפייה ספציפית. אני מבין מה מרגש אנשים עד כדי דמעות ויכול להיות שפשוט לא הייתי בהד-ספייס הזה באותו רגע כדי שזה יחדור אליי בצורה הטוטאלית הזאת. מה שכן, לא תפסיקו לחשוב על הסרט אחרי הצפייה בו. הוא כל כך עמוק—ויש יגידו מאוד כבד—אז מראש תלכו בראש ואוזניים נקיים שמוכנים לספוג חוויה רגשית, מעבר לסתם צפייה. תנו לצילום המרהיב, לכתיבה היפה ולמוזיקה המרגשת להקיף אתכם ובוודאות תתרגשו, כנראה שעד דמעות.
