יש סרטים ישראליים שבקלות יכולים לדבר לקהלים בינלאומיים, כי הם מציגים צדדים של החברה שקיימים גם פה וגם בלונדון וגם בניו יורק וכולי וכולי. דוגמא הטובה לכך מהזמן האחרון דווקא בהקשר של ״בנות כמונו״ החדש והיפה של לי גילת ובת-אל מוסרי, היא הסרט ״סטיב״ עם קיליאן מרפי, שיצא לא מזמן בנטפליקס (מומלץ בחום) וממש אפשר לצייר קווים מקבילים או מקשרים בין שני הסרטים. בשניהם מדובר במסגרת חינוכית לאוכלוסיה מעוטת יכולת בסיכון שיש מצב שהרבה אחרים יותרו עליה בקלות, גם אם האחד מתרחש איפשהו בבריטניה והשני כאן בבת ים - האנושיות בשניהם דומה עם לא מעט קווים מקבילים.
החלק הכי חזק בסרט הזה הוא המשחק. שום דבר מהסיפור הזה לא יכול לעבוד בלי פרפורמנס ראוי ואמין מספיק, והעבודה שנעשתה בליהוק פה היא אקספציונלית. בראש עומדות היאלי יוסף זדה והדר דרור, שמובילות את הסרט בגאון. היאלי בתצוגת משחק שמצדיקה פרסים ובאה לבשר לכולנו שנכנסה שחקנית חדשה ורצינית למשחק (ראיתם מה עשינו פה?) שאנחנו לא יכולים לחכות לראות עוד תפקידים ממנה, והדר נותנת את הקונטרה המשלימה בצורה נפלאה, בדמות שונה אך דומה.
מעבר להיאלי (איזה שם מיוחד ומקסים) והדר, האנסמבל הנשי שהרכיבו כאן הוא לא פחות מפנטסטי ואמין כל כך. הדינמיקה בין כל הבנות היא פשוט מדהימה ומרגישה מאד אמיתית, וגם הנוכחות הגברית היחידה בסרט, יעקב זדה דניאל, במשחק נהדר של דמות מאוד מורכבת.
התסריט של הסרט ממש טוב ומרגיש מאד ״טבעי״. אולי בגלל שזו שפת האם שלנו, כמה פעמים קרה שצפיתם בסרט ישראלי ואמרתם ״אבל אף אחד לא מדבר ככה במציאות״? בסרט הזה הבעיה הזאת לא קיימת והתסריט מרגיש מאד אותנטי וזורם, וזו ללא ספק אחת מהנקודות הבולטות בסרט. בנוסף העלילה מתפתחת בצורה מאד אורגנית ומסקרנת, ועם זמן ריצה קומפקטי של כ-85 דקות, הסרט מצליח לרתק מתחילתו ועד סופו ואף להשאיר לצופה טעם של עוד.
בנות כמונו הוא סרט מאוד אמיתי, הכי דוגרי והכי לא בא לעשות עוואנטות הוליוודיות. הוא מקורקע, ריאליסטי, מרגש, מצחיק לעתים ובעיקר מעורר מחשבה וישאר איתכם גם ימים אחרי הצפייה. קולנוע ישראלי ארטיסטי במיטבו שנשען על משחק מעולה (בעיקר של היאלי והדר), שיתאים ויהיה רלוונטי לקהלים בינלאומיים בקלות.
