את סיפור חייו של ספרינגסטין לא ממש הכרנו, אבל את המוזיקה שלו ללא ספק כן. מדובר באחד מהזמרים האהובים ביותר על אבא שלנו, ושירים מסוימים שלו תמיד יזכירו לנו נסיעות לבית הספר לפני עידן ועידנים. ״הדרך משום מקום״ למעשה לא ממש מספר את סיפור חייו או עלייתו של ספרינגסטין כאמן (בניגוד למשל ל-״אנונימי לגמרי״ המצויין על דילן שיצא בשנה שעברה), אך מספר על תקופה מעניינת בחייו, ועל ההתמודדויות שלו במהלך תקופה זו עם העבר שלו.
הופתענו ברמות, כי ציפינו לביופיק סטנדרטי ובנאלי. סיפור גבורה על מוזיקאי שהתעלה על הכל כנגד כל הסיכויים ועשה את הבלתי יאמן בסיטואציה כלשהי, כי היום כבר אי אפשר לדעת. אבל מה שיפה פה, זה שאם תורידו לרגע את הלייבל של ״ביופיק על ברוס ספרינגסטין״ אפשר לראות את זה כסיפור על אדם בנקודה קריטית בחיים והקריירה עם כמה צמתים והרבה התבוננות עצמית לעשות שמשוחק בצורה גאונית על ידי ג׳רמי אלן ווייט. הסיפור עומד בזכות עצמו גם בלי הטייטל ״ברוס ספרינגסטין״ מאחוריו, וזה בהחלט משהו מיוחד.
״הדרך משום מקום״ הוא ביופיק מוזיקלי מאד חריג בנוף. כששומעים ״סרט ביוגרפיה על מוזיקאי״ ישר חושבים על סרט שבו רגעי השיא הם הופעות-חיות מרטיטות עם מיטב להיטיו המוכרים ביותר של האמן. בסרט הזה, מלבד כמה יוצאי דופן, בקושי נתקלים ברגעים כאלה - ובטח שהם לא רגעי השיא או אפילו רגעי מפתח בסרט. כאמור, הסרט מתמקד בחקר דמותו של ספרינגסטין בתקופה מסוימת בחייו, ועושה זאת בצורה מרתקת בלי להישען על סנסציונליזם זול.
כשמדובר באמנים שעושים פניית עיקוף בקריירה שלהם, יש שני כיוונים שזה יכול ללכת אליהם: האחד הוא, למשל, מה שקרה כשרובין ויליאמס הוציא את השיר ״Rudebox״. זה לא עבד. אבל בעיקר, על אף שהיה להיט MTV בזמנו, הוא נשכח, אבד בהיסטוריה. יש שרואים אותו בשיר הכי גרוע בקריירה של וויליאמס בדיעבד. מהצד השני יש לנו את מה שקרה פה, עם האלבום ״Nebraska״ של ספרינגסטין, שהסרט מתמקד בו. הוא היה שבירה משמעותית של מה שחשבו שהוא, אבל לימים הפך לקלאסיקה רצינית שהשתלמה.
אחד הדברים הכי מרשימים שנאמרו לנו על המשחק של ג׳רמי אלן ווייט בתפקיד ברוס היה מתומר מולוידזון, לשעבר העורך הבכיר של כאן 88 וחבר טוב של אור, שאמר שהוא עד כדי כך מדוייק שהוא נושם כמו ספרינגסטין. הוא מתמסר לחלוטין לתפקיד ונותן הופעה מדהימה. כדי להתכונן לתפקידו בסרט, ג׳רמי עבר תהליך הכנה אינטנסיבי שנמשך כחצי שנה וכלל השקעה אדירה מבחינה מוזיקלית ופיזית. למרות שלא ניגן או שר מעולם לפני כן, הוא התאמן יום יום עם מאמנים בתחום השירה והניגון ולמד לבצע חלק משיריו של ספרינגסטין תוך צפייה בעשרות ראיונות והופעות חיות כדי להבין את קולו, שפת גופו והאנרגיה שלו על הבמה. במקום לנסות לחקות את הדמות, ווייט התמקד בלנסות לתפוס את המצב הנפשי של ספרינגסטין בתקופת יצירת האלבום ״נברסקה״. ספרינגסטין בעצמו, שליווה את הפקת הסרט, נתן לו הכוונה אך גם מרחב וחופש למצוא את הספין האישי שלו.
ג׳רמי סטרונג גם נותן הופעה מצויינת, אבל קצת מתחיל לחזור על עצמו בצורת המשחק שהתרגלנו לראות בהרבה מהתפקידים האחרונים שלו. עם איך שהוא משווק את עצמו כ-Method Actor מינימום דניאל דיי לואיס, היינו מצפים לקצת יותר ריינג׳ מצידו בתפקידים השונים שהוא עשה מאז עלייתו לתהילה. בנוסף, תמיד כיף לראות את סטפן גראהם הנהדר (״אימפריית הפשע״, ״התבגרות״), שהופעתו בסרט הייתה בגדר הפתעה עבורנו. גם דיוויד קרומהולץ, שאחרי ״אופנהיימר״ תמיד תענוג לראות את פרצופו על המסך, נותן הופעה משעשעת. גם אודסה יאנג נפלאה פה, אבל יש בעיה אחרת עם הסיפור של הדמות שלה: הוא מיותר לחלוטין.
אנחנו מבינים שיש להוליווד זיקה מאוד רצינית לסיפורי אהבה כאלה ואחרים, אבל אין שום ערך מוסף שכל ארק העלילה של מערכת היחסים שלה ושל ברוס מביאים לסרט. אבל האם היו צריכים לוותר על זה לגמרי? לא ממש. כלומר, הקיום של הדמות שלה לא רע בכלל, אבל נתנו לסיפור הזה משקל הרבה יותר רציני ממה שהיו צריכים לתת שם. היה טוב אם היינו רואים קצת מהצד הזה, אבל המלודרמה היתה קצת טו מאצ׳ שם.
ההשוואה ל-״אנונימי לגמרי״, שעלה לאקרנים לפני פחות משנה, היא בלתי נמנעת. בעוד ש-״אנונימי״ כן חטא במקצת באותו סנסציונליזם שהזכרנו מוקדם יותר, ובעוד ששני הסרטים מציגים הופעת משחק מרשימה ומעמיקה ביותר בתפקיד הראשי, מרגיש ש-״אנונימי״ היה קצת יותר מלוטש והצליח להעביר את האישיות של האמן לצופה בצורה יותר יעילה. או כמו שתומר מולוידזון אמר לאור, הוא איפשהו בין דילן ל״רפסודיה בוהמית״, כשהראשון היה מאופק והשני היה מוקצן מידי. עם זאת, מדובר בשני סרטים מצויינים, ששניהם מגוללים סיפור מרתק על מוזיקאים חשובים, כל אחד בתחומו.
אחד הנושאים המעניינים שכן נמצאים בסרט ומאוד נחמד שנתנו להם מקום הוא כל הצד ההפקתי שעומד מאחורי הקלטת אלבום. לא היו ״חייבים״ לתת עומק למשמעות של ההבדל בין להקליט על קסטת טייפ ועל טייפ 1/4 אינצ, או תהליכי הקלטה, מאסטרינג ומיקס שקורים מאחורי הקלעים לפני שאלבום יוצא לאור, במיוחד בתקופה ההיא כשהכל היה אנלוגי יותר ויש יגידו שיוקרתי יותר. אם היום כל אחד יכול ליצור בחדר שינה שלו אלבומים שלמים שיצליחו בטירוף (כי הציוד והיכולת והלוג׳יק פרו במארבוק קיימים), פעם הקונספט של להעז להקליט בבית נראה מגוחך ומוזר. מה קרה לך, השתגעת? למה בכלל?
מעל הכל; ״הדרך משום מקום״ הוא סרט טוב על תרבות מוזיקה בשנות השמונים. יש שם איזה שם גדול של מישו שזכה לכינוי ״הבוס״, ולא בכדי, אבל הסיפור טוב והסרט עשוי מצויין. גם המוזיקה המקורית של ג׳רמיה פרייטס מלהקת ה-״Lumineers״ מוסיף המון נקודות מאוד יפה. הוא לא חף מבעיות וקיטש, אבל הוא שווה צפייה והערכה.
