סרט חדש בכיכובו של לא אחר מקיליאן מרפי בתפקיד הראשי.
אחרי שהילה מעוררת יראת כבוד מלווה אותו מאז הופעתו ב-״אופנהיימר״ של סר כריסטופר נולאן, עם אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר שאי פעם בירכו את המסך הגדול שגם זכתה בפרס אוסקר וכל פרס אפשרי אחר, כשיוצא סרט חדש של קיליאן (למילותיו של סר נולאן, ״השחקן הגדול בדורו״), זו סיבה למסיבה. באנו לסרט בלי ציפיות יותר מדי גבוהות לגבי התסריט, הבימוי, הצילום (או כל אספקט אחר לצורך העניין) מלבד המשחק — לא רק שהמשחק התעלה על הציפיות שלנו, אלא שבסיכומו של עניין מדובר בסרט מדהים ועשוי לעילא גם בהמון אספקטים אחרים.
הסרט מבוסס על הנובלה ״שי״ מאת מקס פורטר, שמרפי תיאר את קריאתו ככזו ש“שברה לו את הלב”. הסיפור מתמקד במנהל בית ספר הנמצא תחת לחצים מוסדיים ואישיים כאחד, שנגע בו במיוחד בין היתר כי שני הוריו היו מורים. באמצעות הפקתו תחת חברת ההפקות שלו, מרפי העמיק את מעורבותו בסרט מבחינה רגשית ואמנותית, ועיצב לא רק את הופעתו המופתית אלא גם את החזון הכולל של היצירה.
הקטע המעניין לגבי מרפי הוא שמאז ״אופנהיימר״ הוא דווקא פונה יותר לפרוייקטים מאוד קטנים ואיכותיים, ולא לוקח את הזכייה באוסקר לכיוון של ״זה הזמן לקבל מלא כסף״ או חלילה ״זה הזמן לנוח על זרי הדפנה ולשחק מול מסך ירוק״ (רוברט דאוני ג׳וניור אנחנו מדברים אליך מלאים באכזבה). יקירנו היה יכול לקחת בשנייה מיליון פרוייקטי מארוול, סטאר וורס, ג׳יימס גאן והארי פוטר בלי הפסקה, אך בוחר לשבת בבית עם הגבינה שלו ולהתפנות לצלם סרט כשהתסריט מצדיק את זה בעיניו. אחרי שיתוף הפעולה הקודם שלהם בסרט המצויין ״דברים קטנים כאלה״ מרפי חוזר לשתף פעולה עם הבמאי טים מיילנטס (״לגיון״, ״פיקי בליינדרס״) בסרט ״סטיב״. גם הוא מאוד קטן ומכיל קאסט מצומצם ואופי מאוד מינימליסטי.
אז ניפטר כעת מהמובן מאליו- קיליאן מהפנט כהרגלו. כמו תמיד, הוא נותן דוגמא מופתית לאיך Subtle Acting נראה, ומבלי יותר מדי הפגנות מוקצנות מצידו מצליח להראות איך משחק אנושי, מופנם ומתוחכם נראה בצורתו הטובה ביותר. כמובן שכיוון שמדובר בסרט אירי קטן שנמצא מחוץ לתחרות אין שום תקווה באספקט הזה, אך אם היה מדובר בסרט אמריקאי עתיר תקציב עם סטודיו גדול מאחוריו, המועדמות לאוסקר הייתה נראית מובנת מאליה וקיליאן היה מתחרה מאיים במירוץ המתקרב. בנוסף, מרפי ניצל את תפקידו כמפיק על מנת להתנסות בגישה שונה למשחק, תחום שבו הוא כבר אשף. במקום ההכנה האינטנסיבית הרגילה שלו, הוא בחר ״להופיע״ ולהיות ״נוכח לחלוטין״, תוך שהוא מעודד ביטוי של רגשות ספונטניים בסט.
טרייסי אולמן ואמילי ווטסון מדהימות כהרגלן, אך רוב הקאסט התומך של הסרט מורכב משחקנים בני נוער די אנונימיים, שאחד אחד עושים עבודה מצויינת ומצליחים לשכנע בהופעת משחק שלא תבייש את זו של השחקנים היותר וותיקים.
אחת מהתרומות המרכזיות של קיליאן כמפיק הייתה ההחלטה לשנות את נקודת המבט של הסיפור. בעוד שהספר מסופר מנקודת מבטו של שי, נער במצוקה הלומד בבית ספרו של סטיב, הסרט מציב במרכז דווקא את סטיב, מנהל בית הספר — ובכך ממקם את הסיפור סביב פגיעותם של מבוגרים, ברקע של שחיקה ולחצים במערכות חינוך קורסות. וכמובן, איך לא, מעמיד במרכז את הופעת המרכז המופתית של קיליאן.
הצילום הוא מהמרשימים שראינו השנה. ביצועי צילום רחפן, תזוזות מצלמה ווואן שוטים קצרים ויפים. גם המוזיקה, שעליה אחראיים אלה שבדרך כלל עומדים מאחורי המוזיקה של סרטי אלכס גארלנד, בן סאליסברי וג׳ף בארו (האנטישמי עד מאוד). מינימליסטית ככל שתהיה ונדירה ככל שתהיה (מופיעה רק ברגעים מסוימים בסרט) נפלאה ומעניינת מאוד ומוסיפה עוד מימד.
הסרט מודע מאד למקום שלו ולא מנסה להתהדר בזמן ריצה מופרך יותר ממה שהסיפור שלו מצדיק. עם אורך קפדני של כ-90 דקות ולא יותר מזה, הסרט מצליח להעביר מסר בועט ולספר סיפור בצורה קומפקטית, אינטרוספקטיבית אך מהנה בו בזמן. הסרט מנסה, ומצליח, להעביר מסר חשוב ולהיות בו בזמן מהנה וסטימולטיבי ויזואלית.
בגדול, ״סטיב״ הוא סרט חשוב על המון נושאים שיכולים להיות קרובים או רחוקים יותר לצופים שונים אבל שווה לשים לב ולהתעסק בהם. הסרט מביא לפרונט קהילות פחות זוהרות שלא מקבלות יותר מדי פרונט, ומתעסק דווקא בניסיון התמודדות שלהם ושל אלה הסובבים אותם שמנסים לעזור ולהיות שם בשבילם, במספר שכבות.
סרט חדש של קיליאן מרפי זה עניין שישר מצדיק צפייה דחופה ומהירה. אך סרט זה מצליח להיות סרט חשוב ואקטואלי הרבה מעבר לזה, ומצדיק צפייה מהרבה סיבות שונות, שהבולטת מהן היא החשיבות החברתית שלו והמסר שמנסה להעביר.
