“הגיהנום שבפנים” הוא הסרט הכי מרהיב ביופיו שראיתי הרבה זמן וגם יצירה קולנועית מרתקת.

איפשהו כמה דקות לתוך “הגיהנום שבפנים” נאמר משפט יפה: “מספרים מודדים דברים, אבל אל תתני לעצמך להימדד על ידי מספרים”. זה אמנם נאמר בהקשר של עוקבים, לייקים וחבריהם, אבל יש מצב שניקולס ווינדינג רפן - שכבר מזמן מיצב את עצמו כאחד היוצרים עתירי החזון ביותר בהוליווד עם עין נדירה ליופי (נגיע לזה) - קצת כתב את זה כאפירמציה קולנועית לסרטים ובמאים שפחות זוכים למספרים הענקיים - דירוגים בביקורות וכו’ - שעמיתיהם זוכים להם. הוא כבר מכיר את התרגולת, הוא יוציא סרט שיחלק את הקהל לשניים ויהיו אלה שיחשבו שהוא יצירת מופת ואלה שלא - בינהם כל אותם “מבקרים רציניים” שמאוד קשה להם לפתוח את הראש למשהו קצת יותר אבסטרקטי.

אז הנה, הגיע “הגיהנום שבפנים”, שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן בתור מעריץ של ווינדינג רפן כבר שנים. היה לי ברור שהוא לא יהיה לכל אחד, כמו שהיה לי ברור שהוא יהיה בשבילי. כי יש אמנים שאפשר לסמוך עליהם להביא בדיוק את מה שאתה מצפה שיביאו לשלוחן. הוא לא הוציא סרט כבר עשור, שבתוכו יצאו שתי סדרות - רק באחת צפיתי בינתיים - אותן ביים במלואו ומשמשות כסוג של “מה היה קורה אם היו נותנים לניקול ווינדינג רפן 10 שעות לספר סיפור?”, מה שיוצר המון לקיחת זמן, שוטים ארוכים, סצנות ארוכות, דיאלוגים עם פאוזות בין דובר לדובר אבל גם כל כך הרבה ויזואלי מחוננת ועלילה פרועה למדי.

הגענו ל-2026 ובפרימיירת “הגיהנום שבפנים” - בכיכובן של סופי ת’אצ’ר המהממת וצ’רלס מלטון הקינג שרק מוכיח מפרוייקט לפרוייקט שהוא לחלוטין אחד השחקנים הורסטיליים של דורנו - היו כאלה שיצאו חמוצי פנים ומנגד כאלה שעמדו ומחאו כפיים (מהסיבה הנכונה לעשות זאת במקרה זה, המבין יבין) זמן רב לתגובת הדמעות של ת’אצ’ר והחיוך הביישן של רפן.

לניקולס ווינדינג רפן יש עין יוצאת דופן ליופי, זה בכלל נושא שמעסיק אותו כבר שנים. הוא אמר שסרטו הקודם “The Neon Demon” (אני מסרב לתת ולידציה לשם שנתנו לו בישראל) נוצר כתוצאה מהתהייה שלו “איך זה מרגיש לדעת שפשוט נולדת יפה?” ושהוא חושב שהוא לא בעוד שאשתו וילדיו כן. יש לו כשרון למקסם יופי - בין אם זה ההתרחשות או הפריים הכי סטנדרטי או לקחת יופי כמו של סופי ת’אצ’ר וכל אחד ואחת מהקאסט של הסרט (שנבחר בקפידה) ועשות אותם אפילו יותר יפים. הכל בסרט כל כך סקסי. לא בקטע של אובייקטיפיקציה, אלא פשוט יופי. הצילום, הצביעה, האיפור, התלבושות, התנועה והכי חשוב - התאורה.

הסיפור ב”הגיהנום שבפנים” הוא מצד אחד פשוט אך מצד שני מאוד מורכב, כי הוא מכיל כמה שכבות שנעות בין אמיתי ללא אמיתי, בין דמיון למציאות, בין מה שבתוכנו למה שכלפי חוץ. זה מצופה מווינדינג רפן, רוב הסיפורים שלו אבסטרקטיים (למעט, אולי, “דרייב” שמעוגן יותר בסטוריטליג “סטנדרטי”, כי הרי לא נכתב על ידו) ועוסקים במידה שווה בסיפור, במשמעותו הניתנת לפרשנות אישית ואיך הוא מובא ומתבטא על המסך. שימו לב שבאמת אין בחוות הדעת הזאת פרטים עלילתיים, כי קשה מידי לנסות להסביר מה קורה - אפילו הפרמיס הבסיסי - בסרט.

בצד של הקאסט ת’אצ’ר נותנת חד משמעית את המשחק הכי חזק שלה עד כה, מלטון מביא משחק מאופק עם המון נוכחות וחוזק וגם הוואנה רוז ליו וקריסטין פרוסת’ במשחק מעולה. הצילום של מגנוס נורדנהוף יונק - בניצוחו של רפן עם הסטייל הייחודי שלו - יוצר מצב שכל פריים בסרט שווה מסגור ותלייה על הקיר. ברצינות, זה אולי הסרט הכי מרהיב ביופיו שראיתי כבר הרבה זמן. גם פה, רפן פשוט ממקסם את היופי שעוטף אותך לאורך כל הסרט. כל זה מתחבר ישירות לתאורה הבלתי נתפסת שרפן כל כך אוהב. נאון אדום, כחול וסגול, אור חם, אור קריר - זה לא מפסיק להפתיע.

דבר אחד שלילי יש לי להגיד על הסרט. אחד הדברים שהכי אהבתי בסרטים של רפן הוא החיבור שלו למוזיקה לא-שגרתית שתלווה את הסרטים הלא-שגרתיים שלו ובאופן קבוע מאז דרייב שיתוף הפעולה הצמוד עם קליף מרטינז. מי שהתחיל את דרכו בשנות ה-80 כמתופף הראשון של הרד הוט צילי פפרז, עשה מעבר להפקה והלחנת מוזיקה אלקטרונית יחידה במינה לסרטים הרבה אחרי. הסאונד שלו כל כך מזוהה עם הסרטים של רפן שהוא כבר מצופה להיות בן לוויה לנאון והפריימים החצי דוממים חצי תנועתיים שלו. כאן, רפן החליט ללכת על מוזיקה על המלחין הקלאסי האיטלקי פינו דונאג’יו עם פסקול מאוד אורכסטרלי פנטזיונר. זו בחירה שלו, כמובן, ואם זה מה שמבחינתו מניע את הסיפור יותר טוב - זה שלו. אבל לי זה פחות עבד. יותר מזה, בכל סצנה עם מוזיקה היתה לי תחושת החמצה עמוקה - אני יודע כמה מדהים זה היה אם היו פה סינתיסייזרים גולשים או משהו שנע בין פסקול לטכנו של קליף מרטינז. בעיני זה חבל, במיוחד כמעריץ. אבל מצד שני, קליף מרטינז לא נראה ולא נשמע מאז 2022. אני ברצינות תוהה אם הכל בסדר איתו.

אז כן, לא בטוח שכולם יתחברו ל”הגיהנום שבפנים”, אבל אני די בטוח שלא מעט מאלה שלא - לא ישנאו אותו. אחרים יתאהבו בו, כמו שאני נפעמתי ממנו. אל תתייחסו למספרים ואל תתנו להם למדוד את הסרט, אלה לא סרטים שמודדים במספרים - כי מה שקורה איתו ב-IMDb ולטרבוקסד ורוב הביקורות שתראו אם תחפשו, הוא פשע, בורדרליין טרולינג מעצבן. אני עפתי עליו ללא עוררין. ובעיקר מודה על זה שמפיצים כמו יונייטד קינג לוקחים סיכונים על סרטים שנויים במחלוקת כדי שמי שנהנה מהם יוכל להנות מהם גם בארץ. אל תתייחסו להייט, פשוט לכו לקולנוע (חובה מסך גדול!) בראש פתוח מאוד לכמעט שעתיים ותתנו לעצמכם להתעטף בחוויה מרהיבה, זוהרת וצבעונית.