אני מנסה לשים את עצמי בנקודת המבט של צופה בשנת 2001, שחזה ביצירת מופת כזו שנוצרה על ידי קולנוען אנונימי שעשה רק סרט אחד, דל תקציב, לפני כן בחייו. האם היה אפשר לדעת שיהפוך לקולנוען הגדול בדורו, ומהבולטים והחשובים בהיסטוריה של הקולנוע ככלל? אבל כשצופים בסרט עכשיו, 25 שנה מאוחר יותר זה ברור מתמיד- סר כריסטופר נולאן, כבר מהרגע הראשון, הוא מוח יחיד במינו שעושה קולנוע כמו שאף אחד אחר לפניו לא עשה.
אז נכון, טכנית הסרט הוקרן לראשונה בשנת 2000 בפסטיבלים כאלה ואחרים, אם הוא יצא בהפצה רחבה ברוב המקומות בעולם רק בשנת 2001. על כן חשבנו שכדאי, ואף חשוב, לציין 25 שנה לאחת מהיצירות הייחודיות ביותר של המאה ה-21.
על פניו הסיפור לא נשמע מיוחד במיוחד; אלמן שסובל מבעיית זיכרון מנסה לפענח את הרצח של אשתו ולהשיג נקמה. אבל האופן שבו הסיפור מסופר, הוא מה שהופך את הסרט מתעלומת מתח/פשע שגרתית ליצירה קולנועית פורצת גבולות ומאתגרת. למי שחלילה לא צפה עדיין ולא מכיר, הסרט ברובו בנוי בצורה כרונולוגית הפוכה— הסצנה הראשונה היא האחרונה כרונולוגית בציר הזמן, והסצנה האחרונה היא המוקדמת ביותר. כמובן שזה קצת יותר מורכב מזה, אך לא ארצה להיכנס לפרטים נוספים כדי לא לספיילר לשווא. זו חוויה בפני עצמה להבין לבד את המבנה המדויק ככל שצופים.
״ממנטו״ מהווה את שיתוף הפעולה המשמעותי הראשון מבין רבים וגדולים של כריסטופר עם אחיו ג’ונתן. ג׳ונתן תמיד תמך בשאיפות של אחיו הגדול לעשות קולנוע, אך לפני שיתוף הפעולה ביניהם בסרט זה, ג’ונתן היה מעורב בסרט ובסרטים הקצרים המוקדמים שלו רק בתפקידים טכניים, ולא בכתיבה כמו בפרוייקטים מאוחרים יותר. מסופר שג’ונתן העלה בפני אחיו הגדול רעיון: סיפור על אדם הסובל מאמנזיה ומנסה לפתור את רצח אשתו, תוך שהוא מסתמך על פתקים וקעקועים כתחליף לזיכרון שאבד לו. כריסטופר הצעיר — אמן לא מנוסה אך שאפתן — זיהה מיד את הפוטנציאל הקולנועי העצום הטמון ברעיון, ועודד אותו להעלות את הרעיון על הכתב ולפתח אותו לפרטים. ג’ונתן חזר לג’ורג’טאון כדי לסיים את לימודיו בקולג’, וכתב את הסיפור שיהפוך ל־“Memento Mori”. כריסטופר, בינתיים, פיתח תסריט משלו על בסיס הסיפור — כזה שייקח את הרעיון של ג׳ונתן ויתנסה במבנה נרטיבי המשקף את תפיסת הזמן המקוטעת של הגיבור. שתי היצירות - הסיפור של ג׳ונתן והתסריט של כריס - נכתבו במקביל, והן יצירות די שונות זו מזו באופיין; כלומר הסרט אינו עיבוד ישיר של הסיפור בצורה המסורתית. זו הייתה דרך עבודה נועזת וניסיונית, במיוחד עבור שני אחים שעדיין ניסו לבסס את שמם בתעשייה קשוחה.
אך שניהם הצליחו. בגדול.
הסיפור הקצר של ג’ונתן נכתב באופן יותר ספרותי-פסיכולוגי, בעוד שכריס שאף ליצור תסריט בעל מבנה כרונולוגי מאד מיוחד, עם כוונה להכניס את הצופה לחוויה המתסכלת של מצבו של הדמות הראשית. האחים החליפו ביניהם טיוטות ורעיונות, מה שאיפשר לכריסטופר לפתח מבנה שהיה מותאם יותר מבחינה נרטיבית לקולנוע, בעוד שעבודתו של ג’ונתן שמרה על עצמאות ספרותית ויצירתית. כריסטופר כתב את רוב התסריט במוטלים לאורך החופים של קליפורניה, והטיוטה הראשונה השתרעה על פני 170 עמודים. שתי טיוטות לאחר מכן, הוא קיצר אותו ל-150 עמודים — גרסה שהייתה טובה מספיק כדי להראות לאחיו ולמעגל מצומצם של משתפי פעולה שעליהם סמך — והוא המשיך לחדד וללטש אותה עד שהגיעה לגרסה קומפקטית של 127 עמודים (ששווים בערך לשעתיים של סרט), שהייתה מוכנה להצגה בפני אולפנים ומפיקים, בתקווה לזכות בתמיכה ובמימון שלהם.
בסרט המוגמר, כריסטופר קיבל קרדיט בלעדי על התסריט, בעוד שג’ונתן קיבל קרדיט על הסיפור שעליו הוא סוג-של התבסס. מכיוון שהסרט יצא לאקרנים לפני שהסיפור של ג’ונתן פורסם בדפוס, התסריט התמודד בעונת הפרסים כיצירה מקורית ולא כעיבוד, ושני האחים חלקו במועמדות לפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר - המועמדות הראשונה, והמאד מוקדמת, של שניהם לפרס היוקרתי. אף אחד מהאחים לא לקח הביתה את האוסקר באותה שנה, אך הסרט כיכב בטקס פרסי Independent Spirit לשנת 2002, שם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. לא בדיוק כל מה שהייתי אומר שהגיע להם עבור סרט עצום שכזה, אך בכל זאת פתיחה מרשימה לקריירות של שניהם .
זה ידוע שנולאן אוהב לשמור את משתפי הפעולה הקבועים שלו קרובים אליו. בסרטיו האחרונים, הוא ממשיך לעבוד עם המעגל המצומצם של אנשי המקצוע הקבועים שלו, כמו המלחין הקבוע שלו (האנס זימר ולאחר מכן לודוויג גוראנסון), העורך הקבוע שלו (לי סמית’ ולאחר מכן ג’ניפר ליים), הצלם הקבוע שלו (וולי פיסטר ולאחר מכן הויטה ואן הויטמה), והרשימה עוד ארוכה. דרך העבודה הפרקטית הזו מגיעה עד ליצירותיו המוקדמות ביותר, ו-׳ממנטו׳ לא היה שונה. אמה תומאס, אשתו והמפיקה השותפה שלו, העבירה את התסריט לאהרון ריידר, מפיק בחברת Newmarket Films, והוא התאהב מיד. כשהמצלמות סוף סוף החלו לצלם, פרצופים מוכרים כבר היו בסביבה: כמה תומאס והמלחין דייוויד ג’וליאן המשיכו איתו מ-׳Following׳, וג’ונתן עצמו היה חלק מהצוות כעוזר הפקה, חזרה בצד המעשי של עשיית הסרטים — המקום שבו החל.
ואז הגיע שלב הצילומים, שנעשה ביעילות מושלמת אופיינית. אותו במאי מסור שצילם את האפוס ההיסטורי בן שלוש השעות ׳אופנהיימר׳ בפחות מ-60 יום, ושהשלים את הצילומים המאתגרים להפליא של ׳האודיסאה׳ לפני המועד המתוכנן, צילם את התסריט המורכב והפאזלי הזה בתוך 25 ימים בלבד, כאשר לדברי השחקן ג’ו פנטוליאנו, לקאסט היו כארבעה ימי חזרות בלבד. סרט בעל מבנה נועז כל כך, שנעשה במהירות כזו ובכל זאת התוצאה הסופית שלו מוקפדת ומתוקתקת כל כך, בידי במאי שביים רק סרט עלילתי מלא דל תקציב אחד לפני כן? קשה לחשוב על סימן מוקדם טוב יותר למה שהמשמעת של נולאן תאפשר לו להשיג, ועד לאילו גבהים הוא נועד לטפס.
כמו שלמדנו להכיר היטב בסרטים יותר מאוחרים שלו, נולאן לא רק מצטיין בהמצאת קונספטים מבריקים שמגרים את האינטלקט של הצופה - אם זה היפוך הזמן ב-׳טנט׳, חקירת התודעה באמצעות חלומות ב-׳אינספשן׳ או אפילו הניצול של תורת היחסות של איינשטיין לנרטיב דרמטי ב-׳אינטרסטלר׳ - הוא גם יודע להפיק מהקונספט הזה את המיטב, ולקחת אותו הכי רחוק שאפשר, ליצירת הסיפור הכי ממצה שאפשר בלי להשאיר טיפה פוטנציאל לא ממומש. בהקשר ספציפית של ׳ממנטו׳ הוא לוקח את הקונספט של סיפור לא לינארי (במקרה הזה, כמעט מהופך לחלוטין בכרונולוגיה), ומצליח ליצור ממנו מותחן שמצליח גם לחדש וגם להתקשר באופן לוגי לחוויה של הדמות הראשית - כך שבכל פניה ופניה אין לצופה יותר קונטקסט עבור סיטואציה נתונה מאשר שיש לו. מדובר בניסיון אמיץ למבנה נרטיבי מורכב ומאתגר לצפייה - אחד שנולאן מצליח לממש בצורה זהירה וקפדנית. וגם פה - הוא לוקח את זה למקסימום - הוא לא מסתפק רק בחדשנות של המבנה הנרטיבי כמו שהיא, אלא מכניס מורכבות עלילתית וסיפורית שמנצלת את המבנה הזה בצורה האידיאלית ומכניסה לצופה מכה מתחת לחגורה בכל הזדמנות נתונה.
נולאן אם כך משתמש במבנה ההפוך של הסרט לא כגימיק, אלא כאמצעי הנרטיבי המרכזי דרכו הסרט מתקשר עם הצופה, ומשאיר אותו מסוקרן ועל קצה הכיסא מההתחלה ועד הסוף. התפניות בסרט לא מוצגות כטוויסט בודד לקראת הסוף (למרות שאכן יש כזה, בנוסף להכל), אלא מגיחות לכל אורכו בתדירות של אחת לכל 5-10 דקות, ובכל גיחה כזו גורמות לצופה לשקול מחדש את שהוא חשב שהבין עד כה ובמקביל לבנות טיפין טיפין את התמונה כוללת בראשו בהדרגה ככל שהסרט מתקדם - לעבר הטוויסט הגדול שחותם הכל בצורה מאד שלמה ומובנת להפליא. בתור אחד שבד״כ מקבל קרדיט כאחד ה*במאים* הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע, זה מצחיק לחשוב שדווקא בסרטו הגדול הראשון, כישוריו כתסריטאי מבריק הם אלו שמשכו את תשומת הלב של המפיקים הגדולים בהוליווד ובסופו של דבר הביאו אותו למרכז הבמה.
באופן אופייני לנולאן, ׳ממנטו׳ הוא לא סרט שרואים פעם אחת בהנאה וממשיכים הלאה. בדומה לסרטים כמו ׳אינספשן׳, ׳היוקרה׳ או ׳טנט׳, המציאות שהוא מבסס טומנת בחובה רבדים רבים של עומק ומורכבות, כך שכדאי, ואף מומלץ, לחזור לסרט למספר צפיות חוזרות – כך שבכל אחת מתקלפת שכבה נוספת ממעטה הניואנסים והפרטים העדינים שהאחים שתלו בתסריט ובסיפור, והצפייה מאירה בצורה חדשה לגמרי את התפיסה של הצופה על הסרט כולו. אל תטעו, כבר בצפייה הראשונה הנאה מובטחת, ובניגוד ל-׳טנט׳ השנוי במחלוקת למשל זה מאד אפשרי להבין את הרוב המוחלט כבר אז, אבל אין ספק שיישארו כמה פרטים פתוחים שיגרמו לכם לגרד את הראש, וככל שמעמיקים יותר בסיפור ובפרטים הטמונים בתסריט, כך התמונה מתבהרת והגאונות של היצירה מתחזקת אף יותר.
בסוף שנת 2017, ספריית הקונגרס הוסיפה 25 סרטים ל-“National Film Registry”, כש-‘ממנטו’ היה אחד מהם. המקבץ האקסקלוסיבי מכיל סרטים הנחשבים ל”יוצאי דופן מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית". בנוסף, האופן שבו הסרט מציג את המצב הבריאותי של אמנזיה אנטרוגרדית זכה לשבחים מצד מדענים רבים; עם שבחים גורפים מצד מבקרים, קהלים ואנשי מקצוע כאחד, ׳ממנטו׳ ביסס את מעמדו כאבן דרך של הקולנוע המודרני וכאחד מהמותחנים הפסיכולוגיים האיקוניים והמהוללים ביותר בתולדות הקולנוע.
בחזרה ל-2001, שרשרת האירועים שבאה לאחר צאת הסרט היתה רצף נפילת אבני דומינו שהביאה את סר נולאן לפסגת הוליווד. ההתערבות האישית של הבמאי הדגול סטיבן סודרברג, אחד ממעריציו הנלהבים ביותר של ״ממנטו״, עודדה את אולפני וורנר להיפגש עם נולאן כהשקעה פוטנציאלית, שהובילה בסופו של דבר לכך שיביים את המותחן ׳אינסומניה׳ בכיכובו של אל פצ׳ינו. אותו ׳אינסומניה׳ גרף למעלה מ-100 מיליון דולר ברחבי העולם, והצלחתו היחסית סימנה את תחילתה של מערכת יחסים היסטורית בין נולאן ל-״וורנר״ — כזו שבסופו של דבר העניקה לו את המפתחות לפרנצ׳ייז של באטמן. ׳באטמן מתחיל׳ החיה מחדש את המותג הגוסס (קולנועית) של באטמן, והכריזה לעולם שכריסטופר נולאן הוא לא רק יוצר אינדי עם הצלחה חד פעמית — הוא אמן עקבי ופרפקציוניסט בעל חזון יוצא דופן.
משם המשיך לסרטים כמו ׳היוקרה׳, ׳האביר האפל׳, ׳התחלה׳, ׳בין כוכבים׳, ׳דנקרק׳ — כולם עדיין תחת וורנר— עד שהחליטו לעשות קונצים באסטרטגיית השחרור של הסרט פורץ הגבולות ׳טנט׳, מה שעודד את נולאן לעבור לאולפני ״יוניברסל״. כשעשה עבורם את ׳אופנהיימר׳ — ביסס את עצמו ללא עוררין כקולנוען החשוב ביותר של המאה ה-21, לפחות עד היום.
השאר הוא היסטוריה.
