“Mankind is poised midway between the gods and the beasts. This might’ve been true in pluton’s time, but… clearly we have fallen quite a bit since then.”
43 שנה אחרי שיצא הסרט עולם המערב, הגיחה לחיינו ווסטוורלד, העיבוד החדש לאותו סרט. מעבר לעלילה הבסיסית, והדמות של האקדוחן חסר השם כוכב הסרט המקורי, כרקע באחת הסצנות בעונה הראשונה, הסרט והסדרה לא היו יכולים להיות רחוקים יותר. עולם המערב היה מערבון עתידני, סובב בעיקרו סביב דמות אחת וההתעוררות שלו.
מרכז הסרט היה יותר סביב אינטליגנציה מלאכותית. יוצר הסרט, מייקל קרייטון, רצה לספר על סכנות הטכנולוגיה לאנושות, והוא השתמש בטכנולוגיות שונות לצורך כך בסיפוריו השונים. כך למשל, בפארק היורה, היצירה המפורסמת ביותר שלו, הסכנה הייתה שיבוטים, וההתגלמות הייתה דינוזאורים. ובעולם המערב, הסכנה הייתה רובוטים, וההתגלמות הייתה האקדוחן. ובאותה מידה שלדינוזאורים לא היו שמות, כך גם לא לאקדוחן. הוא רק דמות שתקנית שמגלמת סכנה, כשבמרכז היוהרה האנושית. ווסטוורלד, היא חיה אחרת לגמרי.
במרכז הסדרה ווסטוורלד, עומדת אישה: דולורס. ובמרכז אחר, עומדת אישה אחרת: מייב. וגם גבר, אקצ׳טה. וברנרד. ווסטוורלד היא לא סדרה עם מרכז אחד או לב אחד, כיהיא לא מספרת לנו על סכנה, או רובוטים, או בינה מלאכותית, או יוהרה אנושית. היא מספרת לנו על אלוהות מול חיות. היא שואלת מה זה להיות אנושי, מה זאת תבונה, והאם אנחנו היחידים שיש להם אותה. יותר מהכל, ווסטוורלד היא ביוגרפיה על מי שאנחנו, ועל מי אנחנו הולכים להיות. וכמו הסרט שקדם לה, גם היא בסוף היום נדונה לאותו גורל. היא פשוט הייתה טובה מדי בשבילנו.
לכבוד עשור לצאת הסדרה, שלמרות מגרעותיה היא בעיניי הסדרה הטובה ביותר שבירכה את המסך שלנו במילניום הנוכחי, בואו נסקור את ווסטוורלד, את החלקים בה שהפכו אותה למה שהיא, וגם את מה שהוביל אותה להישג נדיר של ביטול משפיל והדחה מספריית HBO לתהומות הנשייה ב־Roku. לחיי הגברת עם הנעליים הלבנות.
“Since I was a child... I always loved a good story. I believed that stories helped us to ennoble ourselves, to fix what was broken in us, and to help us become the people we dreamed of being. Lies that told a deeper truth. I always thought I could play some small part in the grand tradition. And for my pains... I got this. A prison of our own sins.”
מאז שאולפני האחים וורנר (וקרייטון עצמו) סירבו ליצור סרט המשך לעולם המערב, והכישלון של סרט ההמשך שהופק עצמאית (והסדרה ״מעבר לעולם המערב״, ששרדה רק שלושה פרקים לפני שבוטלה), הפרנצ׳ייז של ווסטוורלד נתקע ללימבו. מנכ״לית הסטודיו, ג'סיקה גודמן, והבמאי ג'רי ויינטראוב רצו לעשות ריבוט לסרט במשך שנים, הזמינו מספר כותבים מפורסמים לנסות את מזלם, אך הפרויקט מעולם לא התרומם, למעט משחק מחשב ב־1998. לאחר שגודמן עזבה את תפקידה ב־2011, ויינטראוב הצליח לשכנע את WB, שחיפשו הזדמנויות לעבד מחדש חומרים קודמים אחרי עזיבתה, לחדש את הפרויקט. לבסוף, ג.ג. אברהמס, ג׳ונתן נולאן וליסה ג׳וי כתבו פיצוח ששכנע את HBO לקחת את הפרויקט לפיילוט ב־2013, ואז לסדרה מתוסרטת שנה לאחר מכן. במשך שנתיים נוספות הסדרה נכתבה וצולמה, עד ששודרה ב־2016.
הסדרה נתקלה בקשיים משמעותיים בהתחלה, ולפרקים היה נראה שמדובר יהיה בכישלון הפקתי. שערורייה מפורסמת שהסדרה נקלעה אליה הייתה סביב צילום סצינה מפרק 3 שכללה אורגיית ענק, מה שלבסוף הסתבר כסצנה יחסית שולית בעיר החטאים של הפארק, פראיה. ניצבים בסצנה התלוננו בתקשורת על כך שהרגישו לא בנוח, על הפקה לקויה והליך ליהוק לא סביר. HBO נאלצה להתנצל, ולחשוב מחדש על כל נהלי ההפקה הקשורים בעירום (הסדרה כולה מלאה בעירום). התחלה בעייתית ונדירה בפומביותה לכל סדרה, ובוודאי לפרויקט דגל. הציניקנים בינינו יגידו שאולי זה תרם להייפ לסדרה. גם אם זה המצב, אני לא בטוח שזה היה שווה את זה.
הסדרה שואבת במופגן מתיאוריית "המוח הדו־חדרי" של ג'וליאן ג'יינס - הרעיון שתודעה אנושית התפתחה מתוך קול פנימי ששמענו כפקודה מבחוץ, כמו קול של אל. השאלה "מי מדבר בראש שלי" היא לא רק מנוע העלילה של דולורס ומייב, היא המרכז הפילוסופי של הסדרה כולה: האם יש הבדל בין תודעה לבין הד של תודעה. על אודות מלאכת כתיבת הסדרה יש תוכן רב, ואני ממליץ מאוד לקרוא את הטור של עידו ישעיהו ב״וואלה״, שעושה ריקאפ מושלם לכל פרק וחושף הרבה מהגאונות של הסדרה. אני רוצה להתרכז במה שלא פורסם כמעט: הקשר של רדיט על כתיבת הסדרה.
במהלך העונה הראשונה, קהילת הרדיט הצליחה לנחש את רוב הטוויסטים של הסדרה. קווי העלילה המורכבים והבנויים היטב זכו לשבחים מכל עבר, אבל לפי דיווחים, נולאן התאכזב שהרבה מהטוויסטים התגלו מוקדם מדי והחליט בעונה השנייה לסבך מאוד את קווי העלילה. קווי העלילה של Is This Now סיבכו את הצופים מאוד ולבסוף גם קיבלו קיטונות של ביקורות שליליות. אם אחרי קווי העלילה של העונה הראשונה היה אפשר לעקוב אם מתעמקים, את העונה השנייה פשוט אי אפשר להבין בלי קריאה נוספת או ניתוח מעמיק. בעונה הושקע תקציב כמעט מכופל מהראשונה, והיא הושקה בקול תרועה רמה בתור הדבר הבא אחרי סיום העונה השמינית של משחקי הכס.
למרות זאת, באופן אישי, העונה השנייה היא האהובה עליי. פרקים כמו ״חידת הספינקס״ ו״אקנה־נו־מאי״ מוכתרים פעם אחר פעם מהפרקים הכי טובים ששודרו בטלוויזיה במילניום הנוכחי, האחרון גם זיכה את ט׳נדי ניוטון (מייב) בפרס האמי, וקיבל לא פחות משבע מועמדויות (מתוך 16 שהסדרה קיבלה באותה שנה), וכמובן זכו לביקורות מדהימות ודירוגים של כמעט 10 ב־IMDb.
קווי העלילה בראג׳ (הפארק ההודי) ושוגון וורלד (הפארק היפני) פשוט מהפנטים ויכולים לעמוד כסרטים בפני עצמם, קווי העלילה של דולורס וברנרד, שנחשבים החלשים יותר בעונה, גם הם יפיפיים ובנויים למופת בעיניי, והקו היפה ביותר, והקטן ביותר, הוא זה של ג׳יימס דלוס, שמגיע לשיאו ב״חידת הספינקס״. כל קווי העלילה מתחברים ביחד בצורה מושלמת, אבל מעל כל הטוב הזה מרחפת עננה כבדה, בדמות ההחלטה לסבך ולשלב בצורה מלאכותית צירי זמן שונים בצורה קשה להבנה. לולא ההחלטה הזאת, הגורל של ווסטוורלד היה כנראה שונה לגמרי.
“I read a theory once, that the human intellect was like peacock feathers. It's an extravagant display intended to attract a mate. All of art, literature, a bit of Mozart, William Shakespeare, Michaelangelo, and the Empire State building... just an elaborate mating ritual. Maybe it doesn't matter that we have accomplished so much for the basest of reasons. But of course, the peacock can barely fly. It lives in the dirt, pecking insects out of the muck, consoling itself with its great beauty.”
בתוכנית הלילית של סת׳ מאיירס, איוון רייצ׳ל־ווד (שמגלמת את דולורס אברנת׳י) הגדירה את ווסטוורלד בתור ״אולימפיאדת השחקנים״ (Acting Olympics במקור). אין הגדרה מדויקת מזו למה שקורה בווסטוורלד. למעט בודדים (סליחה, טסה טומפסון), אין שחקן בווסטוורלד שלא נתן בה את הופעת חייו.
מעצם הקונספט של הסדרה והצורה בה נכתבה, ווסטוורלד דורשת מהשחקנים שלה דואליות יוצאת דופן. כך למשל, השחקנים צריכים לשחק באופן שתואם לטיימליין בו הם נמצאים כרגע, לפעמים בלי שהצופים מודעים שהם נמצאים בטיימליין אחר בכלל. לדוגמא, כשג׳פרי ווייט משחק את ארנולד כשהצופים לא יודעים שהוא ארנולד, דולורס ו־וויליאם לפני שהצופים מגלים שהם נמצאים בעבר או שוויליאם הוא האיש בשחור, כשמייב לא יודעת שהיא נמצאת בסימולציה של פארק נאצים, כשג׳יימס לא יודע שהוא שיבוט, או כשכיילב לא יודע שהוא נמצא בלופ ושהוא רובוט כבר כמה עשורים.
בנוסף, השחקנים צריכים לעבור ממצב שכולו רגש לניטרליות מוחלטת באבחה. לדוגמא, כשמייב מתאבלת על בתה שנרצחה וצריכה לעבור מבכי קורע לב לאדישות בהינתן הוראה וורבלית בודדת מדר׳ פורד, או הסצנה המהפנטת בה פיטר אברנת׳י (אבא של דולורס) עובר מכעס לדאגה לעצב ולכעס בחזרה, תוך שניות בצורה חלקה שאין שני לה. וכמובן, בעיקר בעונה השנייה והרביעית, גילום של קריסה קוגניטיבית כמו שום דמות אחרת בהיסטוריה של המדע הבדיוני בידי ג׳יימס דלוס (פיטר מולאן) וקיילב ניקולס (אהרון פול).
וגם שחקנים בלי דואליות כזאת, כמו דר׳ פורד בגילומו של אנתוני הופקינס, וויליאם בגילומו של אד האריס, הפגינו תצוגות משחק מהטובות שראיתי על הטלוויזיה אי פעם.
שני החלקים האחרונים שהפכו את ווסטוורלד לסדרה החד־פעמית שהיא, הם המוזיקה והצילום. צילום הוא התחום שאני הכי פחות מבין בו, אבל הוא חלק גדול מאוד מווסטוורלד, יותר מכל סדרה אחרת. עיניים ופקיחתן הן מוטיב חוזר מאוד מרכזי בווסטוורלד. הסצינה של דולורס מתעוררת שחוזרת פעם אחר פעם אחר פעם בכל עונה. הקלוז-אפים על עיניים, גם בתהליך היצירה של המארחים, גם בכתוביות הפתיחה ואפילו בעיצוב הסט, למשל במשרדי דלוס (״עיר האומנויות והמדעים״ בוולנסיה), שם בניין מקומר משתקף בבריכה מולו ויוצר צללית של עין, בה שרלוט עומדת במרכזה. האפקטים, כרגיל אצל האחים נולאן, פרקטיים מאוד אפילו בסדרה כל כך עתידנית, והטכניקה בה השתמשו כדי למנוע השתקפות של הצוות בסטים של משרדי ווסטוורלד, שרובם זכוכית, היא כל כך מיוחדת שעד היום לא הצלחתי להבין איך הם עשו את זה. אפילו השימוש בסטדיקם לא היה קיים בסדרה כמעט בכלל עד הפרק האחרון, כדי לסמן את הרגע בו המארחים התנתקו מהלולאות שלהם והתחילו להיות עצמאיים. ווסטוורלד השפיעה על התעשייה ועל איך יוצרים תוכן ברמות הכי גבוהות שיש יותר מרוב הסדרות בעשורים האחרונים, אולי שנייה רק למשחקי הכס (אגב, בעונה השנייה יוצרי משחקי הכס מופיעים כדמויות באחת הסצנות, בה הם מנסים לפרק רובוט דרקון לשליחה לאיסלה נובלאר, שזה איפה שפארק היורה מתרחש, כאמור הסיפור הידוע ביותר של יוצר ווסטוורלד. מטא על מטא, איזו סדרה מדהימה). ואם כבר מדברים על משחקי הכס…
"I think if there was a God he would have given up on us long ago. He gave us a paradise and we used everything up. We dug up every ounce of energy and burned it. We consume and excrete, use and destroy. Then we sit here, on a neat little pile of ashes, having squeezed anything of value out of this planet, and we ask ourselves 'Why are we here?'“
ראמין ג׳וואדי לא הגיע לווסטוורלד במקרה. ג׳ונתן נולאן וג׳וואדי הכירו עוד כשנולאן כתב עם אחיו, כריס נולאן, את טרילוגיית האביר האפל, כשג׳וואדי היה מלחין בצוות של האנס זימר. בשעתו, ג׳וואדי ולורן באלף נחשבו לעילויים של זימר ושניים מהיורשים האפשריים שלו. לפי דיווחים, ג׳וואדי היה הכוח המניע מאחורי Molossus, אחת המנגינות הידועות ביותר מהטרילוגיה, ואחת האהובות על ג׳ונתן. כשנולאן יצר את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו, מבוקש, ג׳וואדי הופקד על הפסקול.
עבור ווסטוורלד, ג׳וואדי הצטרף לפרויקט משלביו הראשונים, מנסח את התמות של המוזיקה לצד ניסוח התסריט. ובאחת הפגישות שלהם נולאן הציע שהפסנתר האוטומטי במריפוסה, בית הזנות מהמערב הפרוע, ינגן שירים מודרניים, כמו Black Hole Sun, Fake Plastic Trees, וכמובן Exit Music (For A Film). בהמשך, הפסקול עצמו כלל גרסאות אינסטרומנטליות של שירים מודרניים, כמו House Of The Rising Sun, Bad Guy, Video Games, Runaway, Paint It Black והמפורסמת מכולם, בזכות הופעתה בטיזר לעונה השנייה ששודר בסופרבול, Heart-Shaped Box.
אבל למרות התוספת החשובה לפסקול, וכמובן האתגר הלוגיסטי הנלווה לכזאת אופרציה, המהלך הזה הוא חלק קטנטן מהמוזיקה. עבורי, מוזיקה היא הדבר השני הכי חשוב לווסטוורלד אחרי הכתיבה. אחרי משחקי הכס, זהו כנראה הפסקול הכי חשוב בקריירה הענפה של ג׳וואדי, ולמרות גורלה של הסדרה, הפסקול הוא מהחלקים הבודדים בה שמופיעים בקביעות ברשימות The best Soundtracks בעקביות. הוא הופיע במקומות שלא הייתם מצפים לו, כמו בביקורות אייפונים של MKBHD, בהן הוא הציג את Dr. Ford, אולי התמה הידועה ביותר מהסדרה, בלפחות שני מבחנים שנים אחרי שיא פופולריות הסדרה, ואפילו אני באופן אישי הופתעתי לגלות מכרים שמעולם לא צפו בסדרה אבל אוהבים לשמוע את Dr. Ford או תמות מפורסמות אחרות.
לצד Legion, הייתי מגדיר את הפסקול של ווסטוורלד כטוב ביותר בעשור הקודם. מעל משחקי הכס ובית הקלפים, ג׳וואדי הצליח ליצור באלבומים שלו איזון מושלם של רגש עם תחכום, בלי ליפול לאף trope של רגש או תחכום. כמה קל היה לו ליצור פסקול דומה לסרט המקורי, או לאלף סרטי המדע הבדיוני הדומים לווסטוורלד שיצאו מאז. אבל בניגוד לכל יצירה אחרת בז׳אנר, ג׳וואדי טווה תמות מורכבות מאוד שבהאזנה ראשונה אפשר להבין מייד את כל הסיפור, ובהאזנות חוזרות מתגלים עוד ועוד פרטים.
Dr. Ford המדוברת היא מסע שלם לנבכי האישיות של אחת הדמויות הכי מעוררות השראה בטלוויזיה. ובמבט לאחור, תמת הפתיחה, השזורה לאורך הסדרה בתוך תמות שונות, היא הסינופסיס של ארבע העונות באחת. הכינור הוא המארחים, שמנסים לפרוח, הפסנתר הוא בני האדם המדכאים אותם בהתחלה, ואז חיים זה לצד זה, עד שהפסנתר צולל מטה והכינורות גוברים ובאבחה נעלמים גם הם. הפסקול הזה השפיע על מגוון סדרות שהגיעו אחריו, למשל Silo, וזכה להכרה עם מועמדות לאמי (המנצח בסוף היה ג׳וואדי, עם הפסקול שלו לעונה השמינית של משחקי הכס), ובעונה השנייה גם מקום 23 במצעד הבילבורד 200 בארה״ב. לא סתם עד היום אני מאזין לפסקול של הסדרה על בסיס חודשי לכל הפחות.
ווסטוורלד לא הייתה יכולה להיות המסע המהפנט שהיא, ההצצה חסרת הפשרות הזאת לנבכי האנושות, האלוהות והבינה, בלי המוזיקה של ראמין ג׳וואדי.
“They said there are two fathers. One above, one below. They lied. There was only ever the devil. And when you look up from the bottom, it was just his reflection, laughing back down at you.”
כלקח ממורכבות היתר של צירי הזמן, בעונה השלישית של ווסטוורלד החליטו לפשט את העלילה, אבל בגלל הכישלון היחסי שנבע מאותה מורכבות, העונה קוצרה לשמונה פרקים, לצד הגדלת התקציב בכל זאת. ואכן, הפרקים הראשונים של העונה השלישית היו יוצאי דופן, עם קווי עלילה מורכבים אבל בלי מורכבות יתר של צירי זמן. מתוקף הקונספט של העונה, יציאה מהפארק לעולם בחוץ, ווסטוורלד הראתה לנו לראשונה את העולם החיצון, בעיקר את לוס אנג׳לס, וזה היה עולם שלא נראה על המסך שלנו. משימוש חלוצי ב־Volume, התחליף הדיגיטלי למסך הירוק שנהיה כמעט סטנדרט בהפקות עטירות תקציב, ועד חזון מהפנט לעולם עתידני כמעט אוטופי, הדבר הקרוב ביותר שראיתי מעולם לעתיד הקרוב שלנו כפי שככל הנראה יראה, ואפילו בדברים הקטנים, כמו מכונית שיתופית שנראית קרוב להחריד למכוניות האוטנומיות של Zoox ו־Waymo היום, או שימוש במסכות ברחוב (היום זה נשמע לנו טריוויאלי אבל בעולם שלפני הקורונה [העונה שודרה בתחילת 2020] היו גם מבקרים שצחקו על הקונספט הזה).
תוך פחות משנתיים ווסטוורלד הצליחה לבנות עולם עתידני יפה ונאמן למציאות יותר מכל סדרת או סרט מד״ב שראיתי, וקווי עלילה קרובים לשלמות, למשל פארק הנאצים והטוויסט המעולה שלו. אבל אז זה התרסק. איפשהו בפרק החמישי או קצת אחרי, היה נראה שהכל נעשה בחופזה. בדיאלוגים צנחו ברמתם, הלוגיקה של הדמויות התחילה להיפרם, והעונה הסתיימה בטון צורם. הכל היה שם, האיכות, הקונספט, העלילה. אבל לא הביצוע. אפילו רמת המשחק התדרדרה. אני מעריך שזאת תוצאה של לחץ של HBO, שאחרי העונה השנייה וסיום משחקי הכס, לא יכלו לחכות יותר משנתיים ולחצו על נולאן וג׳וי לקצר תהליכים, ובדרך דנו את הסדרה לכישלון. אחרי שתי עונות מאתגרות לכל הפחות, לסדרה כבר כמעט לא היה סיכוי להתאושש.
וכדי להוסיף לבעייתיות, אנשים כמו אנשים הם יצורים של הרגלים, והצופים לא כל כך הצליחו להתאושש מזה שהוציאו אותם מהפארק המוכר לתוך עולם אחר. הם הרגישו כאילו הם נחתו לתוך סדרה אחרת לגמרי. ובאופן אישי, אני חושב שאותם אנשים פשוט צפו בסדרה הלא נכונה מלכתחילה. ווסטוורלד מעולם לא הייתה על פארק, ובכלל עצם התלונה היא פספוס של המסר: כל העולם שלנו הוא בעצם סוג של מערב פרוע. פשוט מגרש משחקים שהעשירים יכולים לעשות בו מה שבא להם.
אבל למזלנו, HBO לא וויתרו, אישרו עונה רביעית עם תקציב מוגדל וציוותו לנולאן וג׳וי תסריטאית חדשה, אליסון שפקר. אחרי פרק ראשון מהגרועים בתולדות הסדרה, העונה הרביעית טסה למעלה. חלק מהפרקים הכי חזקים של ווסטוורלד הגיעו מהעונה הזאת. למרות זאת, ולמרות קווי עלילה נהדרים, לי די ברור שאילוצים מ־HBO, בעיקר רוחב היריעה שניתנה, אילצה את היוצרים ליצור עולם אחר ממה שהם ייעדו, וכמובן לדלג הרבה שנים בין עונה שלישית לרביעית, דילוג שיכל להיות עונה שלמה בפני עצמה. אבל העולם שכן ניתן לנו, היה מושלם. העונה צולמה ברובה באמת בניו יורק והתקציב העצום נוצל היטב, וכל פרק למעט הראשון היה מעולה.
עד הפרק האחרון. לפי דיווחים שנולאן וג׳וי אישרו ברמיזה, לקראת יציאת העונה היה די ברור שהמיזוג המתוכנן בין WB לדיסקברי אומר קיצוצים, והרבה, ושעונה חמישית כנראה לא תקרה. ולכן בזמן שידור הפרק הראשון של העונה עדיין התקיימו צילומים חוזרים, בעיקר לשני הפרקים האחרונים, שהשתנו מהותית כדי לאפשר סוף סגור ככל הניתן. אפשר לראות את זה גם בפרק עצמו, שיש לו בעיות קשות של המשכיות (למשל, בסצנות האחרונות עם וויליאם וברנרד, חלק מהפריימים מתקיימים על רקע של לילה, ואז בסצנה הבאה הרקע הוא של שקיעה. ניכר שלכל הפחות סדר העריכה שונה מהיסוד). אפשר רק לדמיין איך העונה הייתה נגמרת לולא השינויים האלה. ניכר שנולאן וג׳וי עשו כמיטב יכולתם לתת למעריצים סוף סגור, אבל זה בא על חשבון איכות פרק הסיום של עונה שבאופן כללי הייתה מוצלחת מאוד.
הביקורות לא היו מאוד אוהדות, והצופים לא נהרו, בין השאר בגלל שיווק רשלני מאוד של HBO, ששיחררו שני פרומואים בלבד וכמעט אפס קידום (מאפיין של HBO של מיד אחרי המיזוג. לא ברור אם זה היה מכוון או כתוצאה מבלגן, אבל הרבה סדרות קיבלו קידום מאוד לקוי, למשל העונה האחרונה של ״חומריו האפלים״). מעריצים רבים בכלל לא ידעו שיש עונה רביעית. וזמן קצר לאחר שידור העונה הרביעית, הסדרה בוטלה בפתאומיות, למרות שהצוות כבר קיבל תשלום וחוזים לעונה החמישית וסיורים לאתרי צילום כבר החלו. ובעוד נולאן וג׳וי עדיין אופטימיים שתהיה עונה חמישית (נולאן אמר בנושא ש״לבין כוכבים לקחו שבע שנים עד שקיבל אור ירוק״, כמו גם חלק נכבד מהקאסט. אולי אחרי המיזוג עם Paramount שנה הבאה), הם גם הבטיחו לגלות את עלילת העונה החמישית אם לא תהיה תקווה לסדרה, בזמן ש־HBO קיטלגו מחדש את העונה בתור ״העונה האחרונה״ במפורש במועמדויות לטקס האמי, כנראה למורת רוחם של נולאן וג׳וי שהיו מוכנים לעונה חמישית מצומצמת אם רק יתנו להם את האופציה. אף אחד לא כל כך הבין מה ההגיון בביטול הבוטה כל כך של WB, עד כמה חודשים לאחר מכן, ש־HBO הסירו את הסדרה משירות הסטרימינג והשכרת הזכויות לשני שירותי צפייה חינמיים עם פרסומות, Roku ו־Tubi, לצד סדרת מד״ב נוספת קטנה אבל עם עדת מעריצים גדולה מאוד, ״לגדול עם זאבים״, לה הייתה עונה שלישית כתובה לחלוטין.
ההסרה הזאת היא מהלך חסר תקדים בכמה רמות לסדרה כזאת, סדרה שהיא עד היום עם העונה הראשונה הנצפית ביותר שלהם, ספינת דגל מעוטרת פרסים. והכל רק כדי לקבל קצת כסף חזרה ע״י מכירה לשירותים אחרים ובעיקר החזרי מס ועניינים כספיים אחרים, בדומה לתכנים אחרים משנות המיזוג שנגנזו מאותו מניע, כמו הסרט ״באטגירל״ ו, להבדיל, Coyote vs. Acme ששוחרר לאחרונה בהפצה עצמאית בכל זאת וזכה לאהדה חריגה וערימות פרסים.
ווסטוורלד היא לא רק מסע אל נבכי האנושות, אלוהות ובינה, אלא גם הצצה אל העתיד של האנושות. ווסטוורלד חזתה את העתיד במגוון תחומים, ועשתה זאת עם מומחיות, חזון ויופי מהפנט. אי אפשר שלא לחשוב שבעצם ביטולה, נמנע מאיתנו לראות את העתיד שלנו עצמנו. מצד שני אפילו בדרך בה היא בוטלה, ווסטוורלד פרצה כל כך הרבה תקדימים ומוסכמות. אין, פשוט אין עוד סדרות כאלה.
“You only live as the last person who remembers you.”
אם חייזרים היו מבקרים בכדור הארץ ומבקשים ממני ״תראה לנו סדרת דרמה כדי שנבין אתכם ומי אתם״, אין סדרה בעולם שיכולה להיות טובה יותר מווסטוורלד. מורכבת, מהפנטת, יפיפייה, מעידה על תחכום בלתי רגיל. מלאת תרבויות שונות, כמו המערב הפרוע, סמוראים, ילידים אמריקאיים, המערב המודרני. מלאת לב, יוהרה, רגישות, חרטה, אבל, געגוע, יופי. משובצת במיטב הציטוטים משייקספיר, פילוסופים יוונים, ספרות אמריקאית, חוכמה יפנית. היא הסיפור האנושי, היופי שבו, הטרגדיה שבו, הריקבון שבו, הגאולה שבו. היא הביוגרפיה הפיקציונית הטובה ביותר שיש לאנושות. ואנחנו לא ראויים לה.
וכמו דר׳ פורד, נראה שווסטוורלד יותר מהכל, פשוט הפכה למוזיקה. לפחות בינתיים.
“These violent delights have violent ends.”
