יש סרט מלפני שנתיים שמשהו בו מציק לנו עד עצם היום הזה. זוכרים את “החברה המושלמת” (Companion)? על פניו, הוא היה סרט חמוד ומהנה אבל גאוני השיווק שם החליטו שלא בא להם שאנשים יהנו ממנו באמת. מה שקרה הוא שהטריילר הראשון לסרט היה ממש אבל ממש מסקרן. שום דבר לא היה ברור, סיטואציות חסרות קונטקסט ויותר שאלות מתשובות ככל שמתקדמים בטיזר. עברו כמה שבועות והתעוררה האסטרטגיה החדה של גאוני השיווק: בואו נוציא טריילר שני שמגלה את מה שיכל להיות טוויסט מאוד יפה שקורה 20-25 דקות לתוך הסרט. נציג אותו כחלק מהעלילה וכל מי שיראה את הסרט יבין מראש במה מדובר. לא אוהבים טריילרים? נשים את זה על הפוסטר גם, שלא תוכלו לפספס.
אנחנו בטוחים בזה: אם צפיתם ב-”החברה המושלמת” גם אתם בטח יודעים שיכלתם לאהוב אותו יותר אם זה היה מגיע בהפתעה. גם מי שחושב שלא - אז כן. לפעמים, כדברי רבי יצחק בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח’, עמוד ב’: “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מהעין״. נכון הדבר גם לפרטי עלילה בסרטים בהם יש טוויסטים לא רק בסוף הסרט.
כשניגשים לצפייה ראשונה בסרט כמו ״דיגר״ עדיף לדעת כמה שפחות לפני כן. מה זה כמה שפחות? כלום. רק בדיעבד גילינו שאפילו תגובות ראשוניות ברשת שקראנו טרם הצפייה בסרט (שלכאורה עומדות בהגבלות האמברגו) חשפו הרבה יותר ממה שהן היו אמורות. כל אחד חושב שהוא זה שיודע להיות זהיר ובסוף מספוילר משהו קטן. על כן בכתבה לא נכנס לפרטי עלילה או פרטים מספיילרים כאלה ואחרים כלל. אתם תודו לנו אחרי זה.
״דיגר״ הוא לא סרט לכל אחד, אבל הוא כן חוויה קולנועית ייחודית שללא ספק שווה לתת לה את הניסיון. זה סרט מאד שונה, ואמיץ בתכליתו, שיעבור מצויין לחלק מהאנשים בעוד שלאנשים אחרים הוא פשוט פחות יתאים. בעוד שאנחנו אהבנו והערכנו את האומץ, אפשר להבין למה יהיו אנשים שלא יזרמו עם הסגנון הסאטירי המוקצן ועם כמה מההחלטות האמנותיות שנעשו שם. אפשר להגיד שיש פה סאטירה על סאטירות כי היא מוקצנת מידי לפעמים, ובעוד סאטירות היום נוטות לקחת את עצמן מאוד ברצינות רוב הזמן (בערך משנת 2016), דווקא כאן מרגיש שהסאטירה היא מאוד מודעת לעצמה, בצורה שקצת קשה להסביר אבל אפשר להרגיש.
הכתיבה הייתה חדה כתער- מצחיקה, שנונה ובנויה היטב. לפני הסרט היינו בטוחים שלסרט יהיה אופי מאד צדקני או מטיפני, ולשמחתנו זה לא היה המצב. לסרט יש מסר מאד ברור, אך הוא מצליח להעביר אותו בצורה שקולה, מאוזנת ובלי לנסות לאלץ את הצופה להתיישר איתו בכוח - בניגוד להמון סרטים אחרים שיוצאים בשנים האחרונות. סאטירה על המצב האבסורד של העולם כיום זה ללא ספק דבר מבורך וחשוב, כשנעשה במידה הנכונה - מה שאפשר להגיד על הרוב המוחלט של הסרט הזה - אבל כן היו גם קטעים בודדים שהורגשה הגלישה לתחום היותר ״מטיף״ והרגישו כמו האכלת הצופה במסר בכפית, שעל זה ממש היה אפשר לוותר או למתן. בתמונה הכוללת אבל, הופתענו מאד לטובה מהבחינה הזאת, והסרט עמד במשימה שלו בצורה יחסית מאופקת ומחושבת.
הקאסט בסרט הוא עצום, ומכיל לא מעט שמות גדולים בתפקידים גדולים וקטנים כאחד. עם חומר יוצא מן הכלל לעבוד איתו, ההופעות בסרט משלימות לחלוטין את הכתיבה, ומספקות כמה מההופעות הטובות ביותר של השנה. אין טעם לפרט על הכל כי באמת שיש לא מעט תצוגות משחק יוצאות דופן. למשל, אפשר לומר שג’סי פלמונס מביא כאן את אחת מתצוגות המשחק הטובות שלו. ג’ון גודמן ללא ספק גם. אבל בראש ובראשונה טום קרוז, שבכל סרט שלו יקח את כל הספוטלייט, בתפקיד לא פחות מפנומנלי.
אם אנחנו רגילים לראות אותו בתפקידים עתירי פעלולים ופיזיות, כאן מתמקדים דווקא ביכולת שלו כשחקן להיות מישהו אחר לחלוטין. דאגו לזה מא’ ועד ת’ - הוא נראה אחרת, הוא מדבר אחרת, הוא משחק אחרת מכל מה שאתם זוכרים. מזמן לא ראינו את קרוז מקבל במה כזו להפגין את יכולות המשחק שלו, וייתכן שמדובר באחת ההופעות הגדולות ביותר בקריירה המפוארת שלו. התפקיד שלו היה תובעני ומלא ניואנסים, ובכל זאת הוא הצליח להתעלות עליו בהצטיינות יתרה. כל צופה יעריך את זה ומעריציו יהיו בהלם. יש מי שעלולים למצוא את המשחק אולי קצת מוגזם או “show-y”, אבל באופן אישי אנחנו מבינים היטב מה איניאריטו והוא ניסו לעשות כאן, ואהבנו את זה ממש.
אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא ללא ספק אשף באתגרים קולנועיים, והסרט הזה לא שונה בכך. הרבה מהסרט הזה מוכיח קפדנות יוצאת דופן בכל נוגע לרזי הבימוי (והכתיבה). מסרט לסרט הוא מוכיח לנו כיצד אפשר לחדר ולרענן חוויות קולנועיות של צופים באולם הקולנוע - וכמובן להפתיע אותם. ניכר כי מדובר בקולנוען מפולפל שיודע בדיוק מה הוא עושה, ונחמד לראות אותו ממשיך להמציא את עצמו מחדש ולהתנסות בדברים חדשים, במקום להישאר בתוך אזור נוחות בטוח.
ההיבט הטכני הבולט ביותר בסרט הוא ללא ספק עיצוב ההפקה - מרהיב, סוחף, ומעוצב בצורה ייחודית ומסוגננת. בנוסף אהבנו את האיפור, עיצוב השיער ועיצוב התלבושות הרבה יותר ממה משחשבנו שנאהב — מאד מוגזמים ו-Over-the-Top, אבל עובדים בצורה יוצאת מן הכלל בהקשר של הסרט. כמובן שאי אפשר להתעלם מהצילום של לא אחר מאשר עמנואל לובצקי המצויין, שהיה יפהפה בדיוק כמו שלמדנו לצפות ממנו.
״דיגר״ הוא ללא ספק תוספת ראויה לפילמוגרפיה העשירה של איניאריטו. למרות שהוא לא בהכרח סרט שכולם יתחברו אליו, הוא מצליח להציג מקוריות נדירה, להעביר מסר חשוב באופן עדין ומחושב, וכל זה תוך שהוא מבדר ומהנה לצפייה. הופעות המשחק בו הן תענוג, וההיבטים הטכניים ממומשים בצורה הטובה ביותר; אף שלעתים הוא עלול להיות מעט מעייף, מדובר בחוויית צפייה מסעירת רגשות שבהחלט מצדיקה את החוויה על המסך הגדול, ובאמת שמומלץ ללכת ולצפות בו באולם עם אנשים. חלק מהחוויה כאן היא תגובות הקהל, אם נפלתם על אולם טוב.
