"עצמאות": אחד הסרטים הכי טובים של השנה הוא סרט ישראלי מלא נשמה שלא ישאיר עין אחת יבשה.

המדד הזה שיש לנו לסרטים ישראליים - כמה הם בעצם יכולים לעבוד בזכות עצמם בלי הקונטקסט של סרט ישראלי שפונה קודם כל לקהל ישראלי - קיבל לפני חודשיים זאפטה לפרצוף. ״מה? פסטיבל ירושלים 2026 נפתח בסרט ישראלי?״ חתיכת הצהרה. איפה סרט ישראלי יכול לעמוד מול סרטי פסטיבלים עולמיים מדוברים דוגמת ״ערך סנטימנטלי״ שהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל בשנה הקודמת? אין הרבה כאלה, לדעתנו. נראה שקשה ליצור סרט שהוא בינלאומי בלבל הזה בכל רמ״ח אבריו אך עדיין ישראלי ב-DNA. ואז בא משה רוזנטל, חמוש בשפם נפלא ומוח קולנועי מהחריפים שאפשר להחזיק והעיף לנו את המוח עם ״עצמאות״.

לראייה: כשהסתיימה ההקרנה של ״עצמאות״ בפתח פסטיבל ירושלים, אור פגש את אסי כהן בצאתו מהמתחם. הדבר הראשון שעלה לו בראש היה לבקש חיבוק ענק ממנו. בהרגשה כזאת הסרט ישאיר אתכם. הוא מציף אתכם ברגש. 

אחד מהאספקטים המדוברים ביותר בהקשר של הסרט הוא כיצד הוא מצליח לשחזר את שנות ה-80 ולתת את האווירה הייחודית שאפיינה את התקופה הזו. אמנם שנינו לא נכחנו בתקופה בעצמנו (אם כי שאריות שלה כמו להקליט שירים מהרדיו לטייפ - מה שהיה תחביב ענק שלנו בגיל צעיר - נשארו גם בתקופתנו), אך האופן שבו הסרט סוחף את הצופה בחזרה לשם לא נופל מהפקות הוליוודיות עתירות תקציב, וכמובן נראה אחד לאחד כמו צילומים אמיתיים מהתקופה.

ניכר שהשקיעו בכל פרט קטן וכל המחלקות נרתמו לתת עבודה ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין. בין אם זה הדברים שקולטים ישר - התסרוקות המהממות לנשים, הביגוד הייחודי וכמובן, המוזיקה - או הניואנסים הכי קטנים - האוזניות של סוני מדגם DR-7A, מערכות הסטריאו, מכוניות ואפילו סכיני גילוח ובקבוק בעיצוב ישן של בירה גולדסטאר - נעשתה פה עבודה מדוקדקת של למידה (או זיכרון, או שניהם) של תקופה שלמה בצורה שזורקת את הצופה לכמעט שעתיים לעולם אחר. 

גם הצילום, שעם כמה שהוא חדש וחד (כלומר לא צולם במצלמות ישנות או משהו) הוא גם דואג להראות מספיק חמים ונוסטלגי כדי להתאים לאווירה התקופתית. זיו ברקוביץ׳ צילם את הסרט הזה בגאון (על Sony Venice שזה בכלל כיף), עם כמה תנועות מצלמה יפהפיות, זומים תוך כדי תנועה ופריימינג מדהים. כל זה נערך אחר כך בצורה מדויקת מאוד על ידי דפי פרבמן. 

לא בכדי מדובר בסרט בעל מספר המועמדויות הגבוה ביותר בהיסטוריה של פרסי אופיר. לשם כך דרוש לא רק סרט שיסמן וי בקטגוריות ״הגדולות״, אלא גם אחד שיסחוף לחלוטין בקטגוריות הטכניות. אם זה התלבושות, העיצוב האמנותי, הצילום, בחירת הלוקיישנים, עיצוב הפסקול - כולם מהשורה הראשונה ועוזרים להשרות את האווירה הייחודית הזו כבר מהרגע הראשון. 

מאחורי כל הדבר הזה עומד משה רוזנטל אחד. לכל דעה ועניין איש חזון עם קלף חזק מאוד: חשיבה קולנועית מעמיקה שמרגישה חסרת מאמץ לחלוטין. זה זורם בעורקיו. הוא בעצם הסיבה שהסרט הזה נעשה בסטנדרט הגבוה בו הוא נעשה והוא גם הסיבה שהסרט מרגיש כל כך ברמה עולמית, אבל נדייק את זה אחר כך.

להגיד שהליהוק והמשחק בסרט הזה מדויקים יהיה אנדרסטייטמנט. מעבר לכמה שמות מאוד מוכרים כמו עידו טאקו, קרן צור וכמובן אסי כהן - בתפקידו הדרמטי השני אי פעם - עצמאות מציג לנו קאסט דמויות ראשיות שלא בהכרח ראינו בהרבה מקומות לפני - וזה חלק מהאפקט. זו דרך נפלאה להתחבר לדמויות גם. נטע אורבך זוהרת ומצויינת, מור דימרי גם היא נפלאה עם התסרוקת הכי מגניבה שיש שחייבת לחזור לאופנה דחוף, וכמובן - יאיר מזור. 

את יאיר הסתבר בדיעבד ששנינו מכירים. מאיפה? הוא ליווה אותנו בקיר הרביעי באינסטגרם כל כך הרבה זמן שאנחנו לא זוכרים אפילו ממתי. האפקט פה היה מטורף: ראינו את הסרט ונוכחנו למשחק לא פחות ממושלם. בדומה למקרים כמו ״Aftersun״ עם המשחק של פרנקי קוריו (שהיתה אז בת 12) או הסדרה ״התבגרות״ והמשחק של אואן קופר, אנחנו רואים פה שחקן צעיר שחד משמעית יכול להפוך לאחד השמות הכי גדולים בארץ. כזה שתצוגת המשחק שלו תוציא ״וואו״ מכל צופה. לא קשה לשים לב שמדובר במשהו מיוחד שמרים את הסרט. אחר כך קלטנו שאנחנו מכירים אותו מלפני ואז הבנו שאנחנו בעצם הכרנו את הכישרון הזה בכובע אחר של אוהב קולנוע אמיתי שחי את זה, וזה כל כך ברור.

מזור נותן הופעה מחשמלת שקשה להישאר אדישים אליה בתור בועז - ועם אורבך ודימרי המוכשרות שנותנות לו רוח גבית ובמקביל גם זורחות בפני עצמן בהופעות עוצמתיות ונוצצות, קרן צור ב-Acting Powerhouse מוחלט בתפקיד האמא בלה, עידו טאקו בגרסא הבוגרת והמחושבת של בועז וכמובן אסי כהן, מהקומיקאים המוכשרים שאי פעם היה לישראל להציע, הפעם בתפקיד עמוק, רציני ושובר לב - הסרט מכניס את הצופה לתוך בית משפחת שבת בצורה עוטפת ומשלהבת, דבר שבתורו עוזר לאירועים והתפניות בעלילה להשאיר אפקט עמוק מהרגיל, כזה שנשאר בצופה שעות ארוכות לאחר הצפייה.

מעבר להיותו סרט שעשוי לעילא מבחינה קולנועית, ״עצמאות״ הוא סרט שבעיקר מרגישים. הוא מעביר את הצופה רכבת הרים של רגשות, ואנחנו לא חושבים שיהיו הרבה עיניים יבשות באולם בסיומו. התסריט של רוזנטל בונה את הסיפור בצורה ייחודית, ואף אמיצה, שמחזקת את האפקט, והדמויות כתובות כולן באופן מוקפד - הכל לכדי יצירה מקורית יוצאת דופן ומרגשת ביופיה.

נחזור רגע לשנות ה-80. האלמנט אולי הכי חזק שזורק אותנו כצופים לתקופה ההיא - הוא המוזיקה. הסרט גדוש בשירים, - ישראליים ולועזיים - מהתקופה. זה דבר שעם כל הרגש שבסרט וגם בכמה מהסצנות העצובות ביותר בו יגרום לכם לחטוא בתנועה קלה במושב לפי הקצב. ואם זה לא מספיק, לפסקול המקורי גויס הג’אזיסט הצרפתי גָּאֵל רקוטונדרבה, שהעיף לנו את המוח בפסקול עדין, אלקטרוני עם נגיעות ג’אז, שנותן קונטרה לשירים שבסרט. פסקול מושלם.

בשבוע הבא יתקיימו פרסי אופיר, ובאופן אישי - זה הפייבוריט שלנו לפרס הגדול, ולהרבה קטגוריות אחרות גם כן. במידה ויזכה, ייתכן וייצג אותנו בגאון בטקס פרסי האוסקר. האם ינצח באקלים האנטישמי של הוליווד? מוקדם לומר, אך לצערנו זה כנראה אופטימי מדי לקוות לכך. אך בעולם מאוזן, הסרט הזה ראוי מאד להיות זוכה אוסקר והרבה פרסים בינלאומיים אחרים. כי כזה הסרט - להיט ברמה עולמית.

קשה להסביר למה אנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ״רמה עולמית״, כי מה? העובדה שסרטים הם ישראליים מורידה מאיכותם? לא, ממש לא. פשוט הרבה סרטים ישראליים נוטים להרגיש סרטים ישראליים, לטוב ולרע - זה פשוט מה שהם. לראות סרט שאיכשהו מתעלה על זה וירגיש מוכר, נגיש ולא-זר גם לקהל אמריקאי או בריטי או צרפתי או דני, אך ב-DNA שלו הוא ישראלי זה פשוט מטורף. 

כך, למשל, קל מאוד להגיד שהוא נמצא אצלנו כבר (טנטטיבית, כי השנה עוד רצה) גבוה ברשימת הסרטים הכי טובים של 2026. טופ 5 לפחות, עבור שנינו. מעבר לזה, להגיד שהוא הסרט הישראלי הכי טוב שראינו אי פעם זו אמירה גדולה שקשה לקבוע אבל זה ממש מרגיש ככה. כי הוא מרגיש יותר גדול מזה. פורץ דרך וגבולות. והכי חשוב - מציב חתיכת רף, בית ספר שלם לקולנוע. למשחק. לעריכה. לצילום. למוזיקה מקורית ושימוש בפסקול בכלל. ואולי גם לריקוד.

אל תפספסו את הסרט הזה.