בואו, סרטי מלחמה, בתכלס, הם קונספט קצת מתיש. זה לא שלא יכול להיות סרט מלחמה טוב, פשוט כשמכריזים על עוד סרט מלחמה המחשבה שעולה לי בראש היא ״טוב נו", ואם הוא מפתיע לטובה, מה טוב.
אז לא במקרה הזה. כי הוכרז סרט מלחמה של אלכס גארלנד. אצלו זה אף פעם לא "סרט חייזרים", "סרט הייטק", "סרט מתח על מישהי לבד בבקתה" או, לצורך העניין - ״סרט מלחמה". היה ברור לי שהמלחמה תהיה הסטינג, ושניה לסיפור מרכזי יותר ממנה, וכך היה. אלכס גארלנד בא להעלות מצב היפותטי של מלחמת אזרחים קיצונית דרך הסיפור של גיבורים פחות מדוברים - צלמי מלחמה.
הסיפור מתמקד בקבוצת אנשי תקשורת קטנה בדרכה לוושינגטון באמריקה פוסט-מלחמת-אזרחים שבייסיקלי חילקה 50 מדינות ל-2 מחנות. אין לנו מידע על מה גרם לזה, אין טובים ורעים. רק שתי צלמות, ושני כתבים.
כל זה מסופר דרך כתיבה מדוקדקת (דבר ששגור במשנתו של גארלנד כיוון שהוא קודם כל רואה את עצמו תסריטאי), צילום מרהיב של רוב הארדי (הצלם הקבוע של גארלנד ומהאנשים הכי מוכשרים בהוליווד בעיניי), שירים מגדירי אווירה ששזורים במוזיקה מינימליסטית של שותפיו המוזיקליים הקבועים - ג'ף בארו ובן סאליסברי וגם קאסט קטן ומעולה (שכולל כמה מחבריו הקבועים של גארלנד).
בתור איש מדיה וצלם, הסרט דיבר אליי ברמה יותר אישית. זה אנחנו, אני ועמיתיי למקצוע, במקרה של מלחמת אזרחים. דמות אחת במיוחד - ג'סי, שמשחקת קיילי ספייני היפה והמוכשרת שמסתמנת כדארלינג הבאה של הוליווד לדעתי. מכירים "ליטרלי אנייי? אז זה.
ממה שנרמז לנו עליה, היא לא היתה "צלמת מלחמה" לפני, אבל במציאות החדשה החליטה לעשות הסבה, ולצורך כך חברה לקבוצה הקטנה בה נמצאת אחת הגיבורות שלה בתחום הצילום (קריסטן דאנסט).
חשבתי לעצמי שבמצב דומה הייתי חושב באותו כיוון שלה, אני והמצלמה, ואולי גם מנסה לחבור למישהו שאני מעריץ מהתחום (כמו אלכסי רוזנפלד, שהוא חבר צלם עיתונות מוכשר, חפשו אותו). ואולי ככה הרגישו מתכנתים כשצפו באקס מאכינה?
אלכס גארלנד לא טועה. בעיני לפחות. מאז הסרט הראשון שלו, אקס מאכינה, שהפך לימים לקלאסיקה (ובלי קשר, בעיני סרט המד"ב הכי ריאליסטי שיש כי אנחנו כבר סוג-של חיים אותו), הוא המשיך לסרייה של סרטים (וסדרה) שכל אחד ניסיוני ומיוחד בדרכו, ותמיד עוסק בתהיה, או שאלה, עתידנית כלשהי על החיים, איזשהו ״מה אם״ כמעט פילוסופי. בעוד שהרבה אנשים חזרו מכל אחד מאלה עם אי אלו תלונות שנובעות בעיקר מחוסר רצון או ניסיון להבין את הדרש שמעבר לפשט, אני רואה כל אחד מהסרטים שלו כיצירת מופת מוחלטת לחלוטין. כאילו כל פעם הוא גורם לי לשבת ובאמת לשאוב פנימה חוויה עצומה בצורת סרט, באמת לחשוב המון על מה שראיתי, ואז לרצות לראות שוב. ושוב.
במהלך הצפייה הראשונה שלי היתה לי חוויה לא משהו עם צופה ערס שהפריע באולם, אז מעבר לרצון הרגיל שלי לראות שוב סרטים של גארלנד, כבר למחרת נסעתי בספונטניות לקולנוע (אחר) לצפות שוב (מעז יצא מתוק?). והנה, אני כותב את זה ומוצא את עצמי רוצה לצפות שוב. מעטים הבמאים שזה קורה לי איתם, בעוד שעם גארלנד זה קבוע. רק לא מזמן צפיתי שוב באקס מאכינה, MEN, והסדרה המצויינת והאנדרייטד שלו - DEVS. ושוב נפעמתי מכל אחד.
הנטייה שלו להקיף את עצמו באנשים קבועים, מתכון מנצח אם תרצו, של צוות ושחקנים (אפילו אם לסצנה אחת) גורמת להרגשה שיש מאחורי הסרטים שלו חווית עשייה אותנטית, והתוצאה תמיד מוכיחה את זה.
לסיכום, באמת שאני מוקסם. ישבתי בקולנוע וספגתי חוויה קולנועית, בצפייה הראשונה חשבתי על 4.5 כוכבים וכשיצאתי מהפעם השנייה העליתי ל-5. לא דיאלוגים חזקים, סצנות מטלטלות, ובכלל התהייה שקיימת בכל סרט של אלכס גארלנד: "מה אם?". עוד משהו מעולה פה זה שהוא לא פוליטי ולא בוחר בשבילנו צד, לא ברור מי "טוב" ומי "רע" פה. פשוט סיטואציה. אז מה אם נקלע בעצמנו למצב כזה? זה כל כך הזוי לחשוב שזה אפשרי? נקודה למחשבה.
