בשנת 1990, הסטיריקן איאן פרייזר פרסם בעיתון הניו יורקר כתבה משעשעת למדי תחת הכותרת "קויטי נגד אקמי", שבה הקויוט המוכר תובע את חברת האם שלו ממערכוני "לוני טונס" על מכירת מוצרים פגומים באופן תדיר ולאורך שנים. מה שהתחיל כהלצה משעשעת על עולמו הבדיוני ושבירת הקיר הרביעי הפך למשל מרתק בדיוק על הנושא שהוא מבקר, הכוח האדיר שתאגידים מונופוליסטיים צברו על חיינו, עם או בלי ידיעתנו והסכמתנו.
הסיפור מתוך הכתבה זלג גם לתוך חיינו האמיתיים. לתפקיד הנבל לוהק דייוויד זאסלב, מנכ"ל ונשיא תאגיד הענק האחים וורנר-דיסקברי, אשר החליט ב-2023 להודיע כי הסרט "קיוטי נגד אקמי" מוכן, אך פשוט לא ישוחרר לקולנוע לטובת מחיקת מס. רגע, מה, ודאי שואלים את עצמכם, תנובה לא מוכרת יותר חלב? מקדונלד'ס לא מוכרת יותר המבורגרים? למה שאולפן הפקות סרטים לא יוציא את הסרטים שהוא יצר לשום מקום?
אלא שבהחלטה על מחיקת מס בסך 30 מיליון דולר, הדירקטוריון של וורנר פשוט החליט למחוק מהקיום התרבותי של שלושה סרטים. "באטגירל" והסרט הנ"ל היו מוכנים לחלוטין (וסרט "סקובי דו" שהיה 90 אחוז מוכן), אחרי האפקטים, קיבלו תגובות קהל אוהדות בהקרנות מבחן, ואין בדל של ראייה לכך שהם היו נעשים גם סרטים רווחיים להפליא. הדבר עורר סערה רבתי בכל הוליווד, או כפי שאמר במאי הסרט, דייב גרין: "כולנו היינו מחויבים לכבד את המסורת ההיסטורית של הדמויות האלו ולעשות איתן צדק ככל הניתן".
במשך שנה וחצי הסרט ישב לו מוכן על המדף, אך בשל סכום העתק שוורנר דרשו למען המכירה (בין 70 ל-80 מיליון דולר), רוב חברות ההפצה החליטו לוותר, עד שחברת הפצה בשם קטשופ הגיעה להסכם בסך 50 מיליון דולר, לאחר שעשתה מהלך דומה עם סרט "לוני טונס" נוסף, "הצילו! כדור הארץ השתקע", שגם הוא הוקרן בארץ לפני שנתיים.
ועכשיו לסרט עצמו. לא יפתיע אתכם בוודאי לגלות כי "קיוטי נגד אקמי" מצחיק. משקופית הפתיחה הנהדרת שצוחקת על האחים וורנר, ועד שורת הסיום של הטקסט המעין-דוקומנטרי שעולה על המסך בסיום, הסרט הזה מפוצץ בבדיחות, משחקי מילים, הומור סלפסטיק ורגעים משעשעים למדי.
העריכה בסרט היא יוצאת מהכלל. איכשהו הוא מדלג בקלות בין סגנון לסגנון, מה שגם משרת את הפאנצ'ים בצורה פנטסטית. הקצב פשוט נהדר, והשילוב בין קטעי הארכיון, האנימציה, האפקטים והמציאות בת ימינו גורם לסרט להרגיש כמו תוספת גבינה בלתי נגמרת על סלט קיסר שלא תרצו שייגמר (רפרנס נורא ספציפי אך תואם לסרט).
בתצוגות המשחק ראוי לציין שניים. הראשון הוא ג'ון סינה ("יחידת המתאבדים"), שממשיך להראות שהוא לא רק הכוכב הגדול ביותר שיצא מעולם ההתאבקות, אלא גם השחקן הטוב ביותר שיצא ממנה (סליחה, דייב בטיסטה). סינה מספק הופעה קומית מפחידה, פשוט נהדרת. הוא מקבל זמן מסך משמעותי ומנצל כל בדל של רגע בו. השחקן השני, והרבה פחות מוכר, הוא אריק באוזה ("מיניונים ומפלצות"), מדובב ותיק אשר מבצע שלל דמויות אייקוניות בסרט, ועושה זאת בצורה נהדרת. הוא איכשהו מדלג בין מגוון קולות בצורה כה חלקה, שלא יאומן לגלות כי כולן דובבו על ידי אותו אדם!
אם ישנו דבר פחות מוצלח בסרט, הוא הצילום הדי תפל שלו. למרות שהסרט משתמש במגוון רחב של לוקיישנים, הכוללים את מדבריות המזרח האמריקאי ואולמות בית המשפט של אלבקרקי (עם רפרנס נאה למדי ל"סמוך על סול"), הצילום יכול והיה צריך להיות יצירתי ומעניין יותר. למרות זאת, עדיין מדובר בסרט קיץ פנטסטי עם מסר עמוק הרבה יותר מכל סרט אנימציה או ילדים מזה שנה, ורלוונטי עד כאב. מתי גם היה סרט שהוא גם חשוב, גם טוב וגם כיפי להחריד?
