לה לה לנד: מבט אישי בחזרה לסרט ששבה את ליבנו לפני עשור, על האפשר ועל האפשרי

קיץ 2016 הגיע באמצע תקופה מרגשת בחיי, תקופת הבר מצווה. בחיי האישיים, השנה הזאת מרגישה כה רחוקה ומיושנת, אך רעננה בזיכרוני הקולנועי, וייתכן שזה משום שכמעט את כלל הסרטים האלה ראיתי שנים רבות אחר כך (תודה ל-Letterboxd), ובראשם סרט המופת “לה לה לנד”. האמת היא שבפעם הראשונה שראיתי את הסרט, לפני כשלוש וחצי שנים, לא ממש עפתי עליו. אחלה תלבושות, אחלה אמה סטון (וקצת פחות אחלה ריאן גוסלינג), צילום, מוזיקה ושירים נהדרים. אבל בתכלס, תהיתי בסיום: “מה רצו ממני כאן?”. הסרט הרגיש לי זר לחלוטין. 

אני פשוט לא הצלחתי להבין את ההשפעה התרבותית. אז הם לא מתאימים, אוי גרויסא מציאע, מה קרה? הוא הגשים את חלומו והיא את חלומה, למעלה מכך, שניהם מימשו את האהבה של חייהם. בטמטום נעורים מרהיב אפילו עברה בראשי המחשבה, שהלכה והתגבשה מאז, שמדובר בסיום טוב! למה בכלל אנשים בוכים בסוף?

הם. לא. מתאימים.

ואז חלף לו שבוע וחודש ושנה, ובכללי כל שלוש וחצי השנים הטרופות האלה. השתחררתי, עשיתי מילואים והסרט התחיל לחלחל לי. לא הייתי צריך לצפות בו שוב בשביל לראות עוד איזו זוגיות נהדרת נכשלת על איזה פרט שולי, לשמוע על חבר שנפרד כי הוא חייב לעשות דבר כזה או אחר וזה מתנגש לו עם הזוגיות, או לראות מישהו נכנס לסחרור כי החלום שם והוא בהישג יד והוא חייב להיות מוגשם.

ואז עצרתי פתאום ושאלתי את עצמי: למה?

לפני שבועיים ראיתי את הסרט שוב. שלב הרגשות האלה התפרק לו, וההבנה שלי שמדובר בסרט לא רק מרגש אלא גם חכם להפליא התבקעה לה. שנות הרהורים על הסיום הוכרעו להן בבירור בלתי נקלה.

הם מתאימים והם עשו טעות.

הסרט הזה מציג בפנינו מסכה מרגשת של סרט רומנטי-קומי קליל עם שירים מופלאים, אך למעשה הוא סרט עמוק על שכחה וחוסר היכולת שלנו לשחרר: מעצמנו, ממערכות יחסים (אלה שרומנטיות ואלה שלא), מהזדמנויות ובעיקר מהחלומות שלנו. מחיר ההחלטות שאנחנו חווים בעת ההיקרעות הזאת בין ההווה לבין ההווה האפשרי, בין מה שנתון בידינו לבין מה שניתן בידינו אך אינו עוד.

מהרגע הראשון, סבסטיאן (ריאן גוסלינג) שוב ושוב נתקל במיה (אמה סטון), אך שוב ושוב מחרבש את האפשרות לקשר משמעותי. על פני השטח, עלילה רגילה להחריד של השליש הראשון של כל סרט קומדיה רומנטית, “אויבים לאוהבים”, אך מעבר לכך, מדובר בחוסר היכולת לשכוח. אם ניקח לדוגמה את השיר A Lovely Night, ממש רגע לפני אותה סצנת ריקוד אדירה (שגם יצרה את הפוסטר הנהדר של הסרט), נאמר:

You're right, I'd never fall for you at all

There's some chance for romance

But, I'm frankly feeling nothing

Is that so? Or it could be less than nothing

אך באותו רגע שאותו שיר נגמר, הם נפרדים, שוב. משהו ברוח האמביציוזית של שניהם מתאחד, היא תשה את כוחותיה באודישנים מזעזעים והוא מאס במוזיקת הפופ חסרת הפשר (בעיניו), אשר הוא נאלץ לנגן. מיקומם בחיים מתלכד לו, אהבתם מתבססת לא מעט, אם כך, על האמביציה האישית והחופפת שלהם. ליצור, ליזום, להתפתח אמנותית, אך בשינוי אחד משמעותי. בשורתו של סבסטיאן היא גלובלית, לחם חוקו הוא הפצת מוזיקת הג'אז להמונים הנבערים. היא לא עבורו שליחותו, אלא להמונים אשר לא באמת מבינים מהי מוזיקת ג'אז. שליחותה של מיה היא אישית. היא מעוניינת להיות שחקנית כי היא מאמינה שאין טוב מזה. יש עבורה דברים יותר ברי מימוש מאלה, אך הם אינם שווי מימוש עבורה.

הוא אינו תלוי באיש והיא תלויה בכולם, או ליתר דיוק, באותו מישהו קסום שיגרום לה לנצוץ ולבעור בעוצמה מספקת בכדי להתפרסם. האם הוא סוכן או בן זוג? כשנכתב בשיר Someone in the Crowd:

Someone in the crowd could be the one you need to know

The one to finally lift you off the ground

Someone in the crowd could take you where you wanna go

If you're the someone ready to be found

אך האמביציה שלהם מעוורת, ושימו לב גם ממש לבית האחרון, שנמצא רגעים לפני פגישתם הראשונה:

Is someone in the crowd the only thing you really see?

Watching while the world keeps spinning 'round?

Somewhere there's a place where I find who I'm gonna be

A somewhere that's just waiting to be found

שניהם מסוחררים במרחב, אבודים במרדף הזה, הבלתי ניתן לסיפוק, וכושלים בו. החיים מותחים אותם לכיוון אחד והחלום לכיוון אחר.

ורגע אעצור ואשאל, למה? מי החליט שהפנטזיות של כולנו בנות מימוש? שהחלומות שלנו יתגשמו? הרי זה לא יקרה. למה אנחנו מאמינים לעובדה הזאת, למרות שמדובר בסיפור ילדים תלוש לא פחות מסנטה קלאוס או האמירה שיום אחד לא אהיה צבא?

מה בתרבות היומיומית שלנו גרם לנו ליפול כה באלגנטיות לשקר הכל כך לא ריאליסטי הזה? כי אין סיפורי הצלחה ללא הקרבה, אף אחד לא התפרסם במקרה, ועדיין אף אחד לא יעצור אתכם ויגיד לכם: "זה לא שווה את זה". בסרטים, במיוחד אמריקאיים, הדמות הראשית תמיד חייבת להקריב הכול וללכת כמה שיותר רחוק או מסוכן בשביל להצליח. העובדה הזאת מוצגת לנו כאקסיומה, אבל למה אף אחד לא מציע לנו פשוט לוותר? לא מחולשה או מקושי, אלא כי פשוט באמת יש דברים שלא שווים את זה. הצלחה לא שווה את תקופות העוני, הקשיים המשפחתיים, החרא שתעברו. מי החליט שעל כל הר צריך לטפס וכל גבעה לכבוש?

שימו לב כיצד ממש ברגע שבו סבסטיאן מוותר על החלום לחלוטין, מיה פתאום מגשימה את שלה. הדבר נראה כמו ויתור, אבל אין רגע יפה יותר בזוגיות שלהם מאשר הרגע הזה, הרגע שבו הוא עונה לשיחת הטלפון ומגלה כי דווקא הכישלון הכה ספקטקולרי של מיה נהפך לתחילתו של סיפור ההצלחה שמעורר אותה ומאפשר לה לצמוח. כל עשר הדקות הבאות של הסרט הן גם החזקות ביותר של הקשר בין השניים: לא קשר של תחרות, אלא קשר של הדדיות. החלום כבר לא מתנגש עם האהבה.

אלא שאז זה נגמר, כי פתאום הפיצול הוא כבר לא גאוגרפי, הוא אישיותי. סבסטיאן לקח את מיה לנקודה שממנה היא מרגישה שהיא חייבת להחליט. אותה שיחה על הספסל, הכה רגועה, נעימה לאוזן, מטלטלת לא פחות. כפי שהזוגיות שלהם התחילה על ספסל, היא נגמרת על ספסל אחר.

הסיום הזה, הכה אנושי, הכה שנוא, עצוב לא משום שהם אינם ביחד, אלא מעצם העובדה שבעת מבטו במבטה נוצרת בראשם הבנה משותפת. לעיתים, הרצון שלנו להגשים את החלומות שלנו יכול לדרוס את חיינו. הורגלנו לחשוב שבשביל החלומות שלנו אנו אמורים לדרוס את הכול, אך הם יכולים להתגשם גם ללא ההרס. החיים שלנו גדולים מהגשמת או אי-מימוש חלומותינו. אמביציה יכולה להתהפך לאובססיה והמסך יירד. תשכילו לזהות את שנאבד: את האהבה שלא מימשתם, החיים שפספסתם, את המוזיקה שבעיניכם, או בעצם את חייכם...