לפני מספר שנים קיבלו שני ראשי הסטודיו של האחים וורנר, פאם אבדי ומייקל דה לוקה, החלטה נועזת: ליצור מספר סרטים אשר אינם סרטי זיכיון בעלי תקציב גבוה. סרט אימה על ערפדים בדרום השחור של תחילת המאה ה-20 וההפגשות של עולם האימה והמוזיקה הדרומית (“חוטאים”) – צ’ק! סרט המעובד מתוך ספר נשכח של סופר אמריקאי מוכר, אשר עוסק בהתקוממות של ארגון שמאל רדיקלי (“קרב רודף קרב”) – צ’ק!
אלא שהפעם השניים החליטו להמר בגדול ולתת קרוב למאה מיליון דולר לבמאי סרטי אימה אינדי, דיוויד רוברט מיטשל, שבאמתחתו שני סרטים מוכרים, “משהו עוקב אחריי” (שעלה בפסטיבל קאן ב-2014 והפך מאז לסרט קאלט אהוב שגם צפוי לקבל סרט המשך בעתיד) ו”תעלומה בסילבר לייק” (אחד מהסרטים הגדולים הראשונים שהופצו על ידי A24), קיבל את המושכות לפרויקט אדיר, “סוף רחוב האלון”, סרט אימה עם דינוזאורים.
אן הת’אווי (“האודיסאה”, “השטן לובשת פראדה”) ויואן מקרגור (“מלחמת הכוכבים”, “מולן רוז’”) משחקים את הורי משפחת פלאט, משפחה אמריקאית ממוצעת בפרברים של עיר אמריקאית כלשהי. שני ילדיהם, אודרי (מייסי סטלה, “התחת הזקן שלי”) ובריאן (כריסטיאן קונוורי, “פרנקשטיין”), עוברים משברים גנריים למדי, האופייניים למשפחה אמריקאית ממוצעת בסרט אמריקאי ממוצע. אודרי עומדת לעזוב את הבית לקולג’, ובריאן מתאהב אט אט בבחורה.
אלא ששכונתם של משפחת פלאט בהדרגה מוצפת באירועים משונים – לשכנה אחת החל לגדול בגינה צמח פרה-היסטורי משונה. שכן אחר קם בבוקר למראה ערמת לשלשת בגובה מספר מטרים, ואז בלילה אחד מערכת החשמל פשוט קורסת לה, כן, בלי שום סיבה.
נקודת הפתיחה המטופשת להחריד לעלילה, לרוב, אמורה להבטיח לנו סרט מטופש למדי גם בהמשכו. אלא שבהסתכלות חכמה למדי, מיטשל החליט להתמקד ביחסים המשפחתיים הרעועים בין ההורים, כישלונותיהם וחוסריהם. הדבר לא נעשה באופן מושלם ואף רחוק מכך, אך שני השחקנים האדירים נוסכים בתסריט לב אדיר והזדהות עמוקה עם המצוקות והתחושות של שניהם. ראוי להדגיש כי אולי לא מדובר בתצוגת-העל (כאלו ששוות מועמדות או אפילו זכייה באוסקר) שהת’אווי סיפקה לנו ב-“האודיסאה”, אך גם כאן היא משחקת אם במשבר משפחתי ואישי.
על אף שהסרט מבטיח חוויה בנוסח “פארק היורה”, אל תצפו לדינוזאורים היישר מתחילת הסרט. רק בין חצי שעה לשעה וחצי (לאחר הורדת זמן הקרדיטים), הסרט מציג בפנינו דינוזאור פנים מול פנים. סצנה אחת מתוך אלו עם הדינוזאורים היא אולי השנייה החזקה ביותר בסרט, מזניקה אותנו להרפתקאה כיפית, למשהו שייתכן ושכחנו כי קיים: סרט קיצי כיפי, עם נשמה ואפקטים שמרגישים אמיתיים ומרגשים.
ואכן, עבודת האפקטים כאן ראויה לפרס. דינוזאורים הם אולי החיה הקשה ביותר ליצירה דיגיטלית – עור משתנה, נוצות, גודל, ובכלל חוסר האפשרות לבחון את החיה במציאות. כל אלו גרמו לכך שכמעט ואין סרטים המציגים אותם בקולנוע, לפחות סרטים כאלו שבאמת מוצלחים. למרות הקושי הגדול בקולנוע ההוליוודי להציג את היצורים הפרה-היסטוריים, הסצנות עם הדינוזאורים בסרט כיפיות, ויותר חשוב מזה, הן מפחידות למות.
הפסקול של “סוף רחוב האלון” הולחן על ידי מייקל ג’אקינו (“למעלה”, “רטטוי”, “באטמן”), והוא מסכם את החוויה הכללית של הסרט. זהו סרט שיכול היה ליפול עלינו בשנות השמונים, הן מבחינת זמן התרחשותו והן מבחינת התחושה שהוא העלה בנו כצופים, מעין סרט נושן של שפילברג, “אי.טי” ו-“פארק היורה”, עם טוויסט אימתי ומצחיק. בנימת סיכום, חשוב להדגיש שאכן מדובר בעלילה גנרית, וסיום הסרט לחלוטין מעלה גבה וגלגול עיניים, אבל באיזשהו מקום, הרי התחייבנו לאווירת שנות השמונים המתוקה, לא?
