מאז "ספיידרמן: אין דרך הביתה" עלו שאלות רבות לגבי הכיוון של גיבור העל האהוב לקראת סרטו הרביעי. דבר אחד היה ברור: פיטר פארקר, עם האלמוניות המחודשת שלו, יפעל בצורה מבודדת יחסית, לפחות בהתחשב בשיתופי הפעולה שהיו לו בסרטים הקודמים עם איירון מן והאפי הוגן. פיטר מייצר לעצמו את החליפה ויורי הקורים, ומאתר פשעים להילחם בהם דרך דיווחים פנימיים של המשטרה.
מצב זה מקרב אותו לספיידרמנים האחרים שראינו בקולנוע, אותם פגש ב"אין דרך הביתה". מאפיין עלילתי זה הוא ללא ספק מה שגורם ל"ספיידרמן: יום חדש" להתעלות על סרטיו הקודמים של ספיידרמן ביקום הקולנועי של מארוול. העלילה מתמקדת בעיקר בגיבור שלה, בהתפתחות ובשינויים שהוא עובר, באופן ממוקד יותר שהופך את הסרט למספק יותר מקודמיו. היא עוסקת בפארקר המתמודד עם ההשלכות של כך שכל העולם שכח מקיומו, עם התפתחות פיזית בלתי צפויה ועם נבל עוצמתי ומסתורי.
אחד ההיבטים שהופכים את "יום חדש" למוצלח הוא הבמאי שלו, דסטין דניאל קרטון ("שאנג-צ'י", "Short Term 12"). קרטון אמנם לא כתב את תסריט הסרט, בניגוד לקולנוענים כמו ריאן קוגלר ("הפנתר השחור") או אנה בודן וראיין פלק ("קפטן מארוול"), אך כישוריו כבמאי ניכרים בעבודתו עם השחקנים ובחזון האמנותי של הסרט. זהו ללא ספק הביצוע הטוב ביותר של טום הולנד בתור ספיידרמן, ולא רק בגלל זמן המסך המורחב. הולנד נדרש להמחיש ייסורים, התפתחות אישית ותקווה, והוא עושה זאת ברגישות ובאמינות.
לא ניתן לנתק את ההתפתחות הזאת מגישתו הקולנועית של קרטון, שמעצימה את האמפתיה שלנו כצופים לדמויות, וכן ממעורבותו הגדולה יותר של הולנד מאחורי המצלמה. השחקן היה נוכח מאוד בתהליך כתיבת התסריט ושותף יצירתי של ממש עבור קרטון, כך שאהבתו העמוקה של הולנד כלפי ספיידרמן אכן באה לידי ביטוי בסרט.
חזונו האמנותי של קרטון תורם גם לנראות ויזואלית משופרת בהרבה לעומת סרטי ספיידרמן הקודמים ביקום הקולנועי של מארוול. השיפורים הללו ניכרים בעיקר בסצנות האקשן ובכל פעם שפיטר עוטה את חליפתו. נראות הסרט מלוטשת וריאליסטית יותר. מאחורינו הימים שבהם חליפת ספיידרמן נראתה כמו פלסטיק; ב"יום חדש" החליפה נושמת ובעלת מרקם. הצילומים שבהם גיבורנו מתנופף ברחובות ניו יורק עוצמתיים יותר, וגם סצנות האקשן משופרות. יש בכך אירוניה מסוימת, משום שרבים ממאפיינים אלו קיבלו השראה ממשחקי הווידאו האחרונים של ספיידרמן, אך הם הוכיחו את עצמם כראויים ביותר לקולנוע.
גם היבטים קטנים יותר בנראות הסרט, כמו התפאורה, הופכים לזכירים יותר. למשל, הדירות של הדמויות השונות מעוצבות בצורה שהיא גם יפה מבחינה חזותית, אך גם נאמנה לאפיון הדמויות בכתיבה ואותנטית בהתאם. אפשר לחוש בניגוד שבין דירתו של פיטר המבודד, שכמעט ריקה למעט עמדת מחשב ומדפסת תלת־ממד, לבין דירתם של נד ואם-ג'יי, שמלאה בחיים ומשקפת את השמחה שלהם.
לצד ההתפתחויות הללו, המכשולים התסריטאיים שאפיינו את סרטי ספיידרמן האחרונים מופיעים גם כאן, אם כי בצורה אחרת. על אף השינויים בכיסא הבמאי, הסרט נכתב על ידי הצמד ריס מקנה ואריק סומרס, שאחראים גם לשלושת הסרטים הקודמים בכיכובו של הולנד. בדומה להם, גם ב"יום חדש" נוצרה עלילה מנופחת ומבולגנת בעקבות הכיוון שאליו היא מתפתחת. היא מסתמכת על תגליות צפויות, והמסתורין המיותר שנבנה סביבה מקבל תשומת לב רבה, על חשבון היבטים אחרים שמתבררים במערכה השלישית ושבהם היה כדאי להתמקד יותר.
הסרט עוסק רבות בדמויות אחרות מהיקום הקולנועי, דבר שאולי כשלעצמו אינו רע, אך אינו תורם רבות ובעיקר מבזבז זמן. כך אפשר לאפיין את ההופעות של סקורפיון, טומבסטון ואפילו האלק. דווקא המעניש זוכה ליותר תשומת לב, אך גם היא אינה באמת מתאימה לסרט. אמנם יש תקדים בקומיקס לשיתופי הפעולה של ספיידרמן והמעניש, אך דווקא בסיפור של "יום חדש" החיבור בין השניים מוביל לחוסר התאמה טונאלית. נוסף על כך, למרות זמן המסך הנרחב שלו, גם המעניש אינו תורם באמת לעלילה ומשמש בעיקר כאמצעי בידור.
"ספיידרמן: יום חדש" מציב רף גבוה יותר מקודמיו, בין אם ברמת הרגש ובין אם במידת ההנאה שהוא מספק לצופים. הוא מצדיק את רובו המכריע של אורכו העצום, המתקרב לשעתיים וחצי, גם אם כמה סצנות יגרמו לצופים ציניים יותר לגלגל עיניים. אין ספק שיש מקום לסרטיו הבאים של ספיידרמן ביקום הקולנועי של מארוול להיות טובים הרבה יותר, אך זהו לכל הפחות צעד בכיוון הנכון. בהתחשב בכך שזהו כנראה אחד הסרטים שיצליחו ביותר בקופות השנה, קרוב לוודאי שנקבל בעתיד הלא רחוק סרטים נוספים של ספיידרמן בכיכובו של טום הולנד (לפחות אחרי "הנוקמים: מלחמות סודיות"), ומעריצי גיבור העל שיגיעו לראות אותו בהמוניהם לא יתאכזבו.
